על בעיית הניגודים בספר "זאב הערבה" של הרמן הסה
ראשית העולם היא תהליך של הפרדה והבדלה בין צמדי ניגודים. האור מובדל מהחושך, היום מובדל מהלילה, מים מובדלים משמיים וכן הלאה. התהליך הזה של הבדלה והבחנה, הוא גם התהליך ההכרתי שיוצר את העולם המודע שלנו. האדם לומד להכיר את העולם כשהוא לומד להפריד בין עצמים שונים ולתת להם שמות. יחד עם היופי של יצירה חדשה, תהליך הבריאה הוא גם תהליך של פיצול ושל הכרה במורכבות של העולם שנע תמיד בין ניגודים וסתירות מהותיות. אכילת פרי עץ הדעת היא ההשלמה של תהליך הפיצול עם ההכרה בנבדלות של הטוב מן הרע, וזו גם היציאה מגן עדן.
ובאמת בעיית הניגודים היא בעייה בסיסית של החיים המודעים, שבהם יש פיצול תמידי בין אמיתות סותרות, דרכי חיים, ערכים ותכונות נפשיות, שלא יכולים להתיישב בצורה הגיונית. אנחנו חיים תמיד בתווך שבין ההפכים: נעים מכאן לשם, לכודים באחד הקטבים, או עומדים בלי תנועה בדיוק ביניהם.
לפי הפסיכולוג קרל יונג, ניתן לחשוב על שני פתרונות לבעיית הניגודים: או שאנחנו יכולים לחזור אל חוסר המודעות, וכך שום תודעה לא תפריע לתנועה הטבעית בין הניגודים; או שעלינו לשאוף לרמת מודעות גבוהה בהרבה מזו שיש לנו היום, מצב בו נהיה מסוגלים לממש את התנועה בין הניגודים בצורה מודעת. היות והדרך הראשונה חסומה בפנינו (הרי אי אפשר להתפתח לאחור) – לא נותרה אלא הדרך השנייה – שאיפה למודעות אינדיבידואלית שתצליח לגבור על הסתירה המובנית שבין ניגודים בחיינו.[1]
לפתרון כזה חותר הספר "זאב הערבה" של הרמן הסה, העוסק באופן משמעותי בבעיית הניגודים. הספר הוא משל נפשי מורכב שסובב סביב דמות אחת, שמייצגת תודעה של תקופה שעדיין לא תמה. העלילה נעה בין דמיון למציאות, בין שפה סיפורית לשפה מושגית, על מנת להקיף את נפשו של הגיבור מכל הכיוונים ולקבל תמונה מלאה על נפשו.
שתי נשמות
בערב אפור וגשום משוטט הארי הלר, המכונה זאב הערבה, ללא מטרה ברחובות העיר, נסחף ממקום למקום ואינו מוצא מפלט ממחשבותיו. סדרה של חוויות משונות פוקדת אותו ובסופה טיפוס משונה בלבוש קרקסי מעניק לו חוברת קטנה מעוצבת כקונטרס (חוברת) ירידים, וממהר לדרכו. כשהארי חוזר לביתו הוא מעיין בקונטרס שכותרתו: "טרקטט על זאב הערבה", ובעמוד הפנימי כתוב: "רק לטרופי דעת".[2]
הטרקטט (מאמר) מובא בשלמותו בגוף הספר, וכך הוא נפתח: "היה היה ברנש אחד ושמו הארי המכונה זאב הערבה. מהלך היה על שתיים, אף עטה כסות לעורו, יצור אנוש היה ובכל זאת, בעצם, מגזע זאבי הערבה." מכאן ממשיך הטרקטט בתיאור נפשו המפוצלת של הארי, שנעה בלי הפסקה בין קטבים מנוגדים שפועלים בתוכה: האדם והזאב. איש הרוח היוצר, מול היצר החייתי שמבקש להשתחרר ממעטפת התרבות.
הארי, על פי הטרקטט, שייך לסוג אנשים שמכילים בתוכם שתי נשמות – נשמה אלוהית ונשמה שטנית, שנאבקות זו בזו בלי הפוגה. חיים כמו אלו של הארי עשויים להוביל לשתי מסקנות מנוגדות: או שהחיים רוויי הסבל הם טעות אחת גדולה, או שלאדם יש יכולת להתעלות דווקא באמצעות קרב הניגודים ולהיעשות לבן־אלמוות.
בתוך הסקירה המקיפה שהטרקטט עושה לדמותו של הארי, הוא גם מציע שלוש דרכים שונות לפתור את בעיית הניגודים. כשהדרך השלישית היא זו שמוצגת בהמשך הספר כאידיאל שאליו יש לשאוף – אותה רמת מודעות גבוהה בהרבה שסוללת את הדרך אל עולמם הנצחי של בני־האלמוות.
דרך האמצע
דרך הפתרון הראשונה שעולה על הדעת לצורך פשרה בין שני קצוות, היא כמובן שביל הזהב המפורסם של אריסטו, או הדרך האמצעית של הרמב"ם. בין שני קצוות ניגודים, צריך האדם ללכת באמצע ולא ליפול לשום קצה. יש כאן הנחה מושרשת שהקיצוניות בכל צורה שלה היא רעה, וממוצע ההפכים יוביל לשביל היחיד שעליו ראוי ובטוח ללכת. הטרקטט מביא פתרון זה כדרך חיים אפשרית, אבל כזו שמובילה לחיים בינוניים. הוא מקשר את שביל הזהב להווית החיים הבורגנית – ממוצע הניגודים מוביל לחיים ממוצעים. הפשרה מובילה לחיים פושרים.
העוצמה האמיתית טמונה דווקא בקצוות, והוויתור עליה אמנם מוביל לביטחון ולשלווה, אך המחיר הוא שחווית הקיום הסוחפת נעלמת כאשר הקטבים אינם חלק מהחיים.
פסגה ותהום
כאן ישנה אופציה נוספת, הפוכה לקודמתה: הנטישה המוחלטת של החיים האזרחיים לטובת חיים של קיצוניות והליכה עד הסוף (המר). אלו הם חייהם של המסוגלים לזנק אל מעבר לאורח החיים הבורגני הישר אל המרחבים הקוסמיים של הנפש, ומסוגלים לנצל את החיים עד תומם. אבל בחיים כאלה יש ממד של טרגיות, משום שחיים על סף תהום סופם שיביאו למפלה מפוארת, לנפילה אל השיגעון או אל המוות; ואכן זה היה סופם של אנשי רוח רבים שחיו תמיד על הגבול הדק שבין שפיות לשיגעון, ובסוף הוכרעו.[3]
פנחס שדה בספרו "החיים כמשל" מתאר יפה דרך חיים זו:
"אולי רוצה אלוהים שנתייסר בייסורים גדולים, שנפשע, שנרד לתהום עמוק ונעלה לשיא קר ובודד. הרי בכל אופן אין להעלות על הדעת שהוא רוצה שנהיה אזרחים. להפך, מתקבל על הדעת שרצונו הוא כי נגיע לגאולה בדרך המסתורית של האובדן."[4]
דרך חיים זו של תנועה תמידית אל המוחלט, הפוכה לחלוטין לדרך האמצע, משום שבתוכה היא כוללת התכחשות למה שנמצא בין הקיצונים, האמצע שמחבר אותם זה לזה. כפי שכותב שדה: "התהום קרובה מאוד לפסגה, ממש כמעבר מחדר לחדר, בעוד שהאמצע רחוק מאוד."[5]
לפי הטרקטט התעלמות מהאמצע היא החסרון המובהק של החיים הטרגיים. ולכן הכרחי קיומה של דרך שלישית, בה יוכלו ללכת אלו ששואפים ליותר מהממוצע של שביל הזהב, אבל גם לא מסוגלים לחיות תמיד על סף תהום.
ממלכת ההומור
דרך החיים השלישית שמציע הטרקטט היא זו המובילה אל ממלכת ההומור. דרך זו מיועדת למי שהתעלה מעל לדרך הפשרה, אבל גם לא מסוגל לעשות את הזינוק אל המוחלט (שסופו באובדן הטרגי). ייחודו של ההומור על פני הדרכים האחרות מתאפיינת בכך שרק באמצעות ההומור ניתן לחיות במקביל את שני הניגודים יחד, ובאותה העת גם לפסוע בביטחון על שביל הזהב. לנוע בין הקטבים, ולהזדהות גם עם האזרח המצוי באותו הזמן.
מהי הסגולה המיוחדת של ההומור שמאפשר לו לסלול את הדרך המחברת את כל קצוות החוויה האנושית?
הומור נובע קודם כל מתוך מודעות ברמה גבוהה. היכולת להיות באותו הזמן בתוך הסיטואציה וגם קצת משקיף מבחוץ. מתוך ההתבדלות מהחוויה עצמה, אפשר לשים לב לאירוניה שהיא מכילה. כל דבר שאדם לא משוקע בו עד הסוף, אפשר להביט בו בהומור. מי שנשאב יותר מדי לתוך החיים, מי שהולך בדרך המוחלט, לא מסוגל להסתכלות הומוריסטית על המציאות (עמוס עוז כותב שהוא מעולם לא פגש קנאי עם חוש הומור).
ובמילותיו של הטרקטט:
"רק ההומור (הישג שבייחודו, בגאוניותו אין לו, אולי, אח ודוגמה בין הישגי האנושות), מסוגל לחולל את הבלתי אפשרי באשר בכוחם של מבזקי האור המשתבר בפריזמותיו לחדור לכל תחומי ההוויה האנושית ולאחדם לחיות בעולם כאילו אין זה העולם כלל, לכבד את החוק ועם זאת לעמוד מעליו, להחזיק נכסים כמי ש'ידיו ריקות מכל'. לוותר כאילו אין זה ויתור כלל (…) רק ההומור, הוא לבדו מסוגל לקיימן."
באמצעות הכלי רב העוצמה של ההומור, כל העולם הופך להיות מעין משחק, שאפשר לשחק בו במלוא הרצינות ועם זאת להיות מעליו. החיים יכולים להמשיך כסדרם – כולל עבודה, כסף ומטלות שגרתיות; אבל את הבוז לחיים אזרחיים אלה, מחליף ההומור. ההומור לא חותר כנגד חיים כאלה, להיפך: הוא נהנה מהם, הוא מודע לכך שאלו לא החיים עצמם, כי אם רק משחק שמכיל בתוכו את שיירי העוצמה האמיתית שנמצאת בקצוות, אבל עצם ההכרה בחיים כמשחק מוציאה את העוקץ גם מהמציאות היומיומית.
כדי לחיות בשלום עם ניגודים פנימיים, צריך מנה גדושה של הומור. כל עוד הארי חווה את המאבק שבתוכו במלוא העצמה והרצינות, הוא לעולם לא יוכל להשתחרר מהקרב שמתחולל בתוכו. הרצינות והפאתוס הם האויבים של האדם כאשר הוא מגיע במסעותיו אל עומק הנפש. ההומור במצב זה הוא ידיד ומגן. לכן כשהארי מגיע לשלב בהמשך הספר בו הוא נכנס באמת אל תוך עומק נפשו – הוא נדרש להביט במראה המראה לו את הפיצול הפנימי שלו – ולצחוק, צחוק אמיתי ומשחרר.
אחדות ופיצול
ואז בעמודים האחרונים של הטרקטט, בתום התחקיר המקיף של אישיותו של זאב הערבה – מוצגת דמותו כפיקציה אחת גדולה. צמד הניגודים "אדם" ו"זאב", שבעזרתם הארי מגדיר את עצמו ובאמצעותם ניתח הטרקטט את דמותו – אינם אלא הפשטה גסה של המציאות, כמו המיתולוגיה שעוזרת לנו להבין את העולם טוב יותר. למעשה המציאות מורכבת בהרבה:
"לא משני יצורים מורכב הארי כי אם ממאות ומאלפים. חייו (כחייו של כל אנוש) אינם מיטלטלים בין שני קטבים כמו למשל בין הרוח והיצר או הקדוש וההולל, כי אם בין קטבים לאלפים, לאין ספור (...) לאמיתו של דבר שום אני, אף לא התמים ביותר, איננו בחזקת מקשה אחת, הוא עולם רב־אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמיים זעירה משובצת כוכבים, תוהו ובוהו של צורות…"
לאדם יש נטייה לפשט את המציאות, להמשיג אותה ולחלק אותה. אבל ההוויה עצמה לא מכילה את כל ההגדרות האנושיות. העולם והנפש עצמם הם אינסופיים, ומתחלקים עד אינסוף. רוב בני־האדם רואים את עצמם כאחדות פשוטה של אני, שלרוב מגדירה דמות ספציפית מאוד, שלעיתים אינה אישית כלל, אלא דמות כללית ומוכרת. אנשים כמו הארי, שרואים פיצול כלשהו בנפשם, כבר נמצאים בשלב הבא, של הכרה במהותם הבלתי מתיישבת של הניגודים, אבל משם ועד להכרה בריבוי האינסופי שהוא טבע המציאות – הדרך עוד ארוכה. כל אדם הוא מחזה שלם של דמויות אינספור שפועלות בתוכו ומושכות אותו לכיוונים שונים (לדמויות נפשיות אלו קרא יונג ארכיטיפים). חלוקת הנשמה לשתיים לפי הטרקטט – נמשלת לגנן שמחלק את מאות מיני העצים והפרחים שבגנו לשתי קבוצות בלבד: מה שראוי למאכל ומה שלא ראוי למאכל. בדרך זו הוא מפסיד את כל העושר האמיתי שבגנו, והוא עשוי לעקור ממקומם צמחים יפהפיים רק משום שהם משתייכים לקטגוריה השנייה.
כאן הטרקטט גם תוקף את אלו השואפים לחזור אל הילדות ואל הראשית כדי להעלים את בעיית הניגודים, אותה הגישה שגם יונג שלל:
"אין דרך המוליכה בחזרה (...) הדרך אל תום הלב, אל טרם הבריאה, אל אלוהים אינה מוליכה חזרה כי אם קדימה, לא אל הזאב או הילד, אלא תמיד הלאה, אל האשמה, אל נבכי התהוותו של צלם האדם."
בדרך שנגזר על הארי ללכת בה, תתפצל הדואליות המדומה של ישותו לעוד חלקים רבים, והזאב יגלה בתוכו גם דרקון, נמר, קוף ועוד שלל נפשות גנוזות הממתינות להתגלות. בסופו של דבר המטרה היא לבטל את הצמצום של האישיות לצמדי ניגודים, ולהרחיב את הנשמה עד שתוכל שוב להכיל ולחבוק יקום ומלואו. זוהי הדרך שתוביל את הארי אל הגשמת האדם האמיתי, בן־האלמוות.
מעבר לניגודים
בראשית יש אחדות פשוטה לא ניתנת לחלוקה, שמקורה במצב קדם־תודעתי שעדיין לא מכיר במורכבות של העולם. השלב הזה חולף מהר ומפנה את מקומו לתודעת הפיצול. העולם מצוי בשבר תמידי, במלחמה מתמדת של ניגודים שאינם מתיישבים. כאשר קיימים מושגים של טוב ורע, הם לעולם לא יוכלו לחיות בשלום, והניסיון לחיות את הטוב, יוביל בהכרח להדחקת הרע, כמו אותה השמדה של הצמחים שאינם ראויים למאכל רק כי יתרונותיהם האחרים עוד לא הגיעו אל ההכרה. אי אפשר לחזור אחורה אלא רק להמשיך קדימה. והדרך הזו היא הדרך של הפיצול. איך באמצעות ההליכה הלאה אפשר לאחות את הקרע?
ננסה לדמות את האישיות שלנו לספל תה. כשהספל שלם הכל טוב ויפה. כשהוא נשבר לשניים בשלב הראשון של הפיצול, התוצאה מצערת מאוד. מה עושים עם שני שברים של מה שהיה פעם שלם? בשלב הזה ינסו אשפים שונים טכניקות הדבקה מיוחדות, או יציעו להיפטר מאחד השברים של הספל כדי לשמור על מעין אחדות מדומה, אבל האמת היא שפעולת השבירה היא בלתי הפיכה. הדרך קדימה מניחה לשני שברי הספל להישמט שוב אל הרצפה ולהתנפץ למספר גדול יותר של חלקים. איך זה עוזר? בסופו של דבר לאחר פיצולים רבים של מה שהיה פעם שלם – מספר השברים יהיה אין־סופי, והזכוכית תחזור להיות דומה לחול שממנו נוצרה. כלומר – דווקא הריבוי והפיצול, סופו באחדות, לא אחדות מדומה שנוצרת בצורה מלאכותית, אלא אותה אחדות טבעית שמורכבת מגורמים רבים עד אינספור שכולם בכל זאת שלובים יחד.
אחרי שהאדם מגיע להבנה של הנפש כעולם שלם של דמויות, עולם שמשתרע למרחבים נעלמים בלי סוף – רק כאן יכול להתחיל תהליך אמיתי של בניית זהות. בקטע מאוחר יותר ב"זאב הערבה", דמות מסתורית מסבירה להארי שאמנם דמויות הנפש הרבות צריכות סדר והנהגה, אבל הסדר אינו חייב להיות אחיד. האישיות ניתנת תמיד לפירוק והרכבה מחדש, ואין הכרח בסדר קבוע. כך אפשר תמיד להתיך יחד את השברים וליצוק מהם ספל חדש, או לחלופין אגרטל או פעמון; ובשביל שכל זה יתאפשר – בשביל לשחק באמת את משחק החיים שנע בין ריבוי לאחדות ובין כל הניגודים כולם – דרוש אותו כוח יקר ערך – ההומור. רק ההומור מאפשר לחיות את החיים כתנועה מתמדת בין דמויות אינספור שגודשות את עולם הנפש ומתחלפות זו בזו ונעלמות ושבות. צחוקם של בני־האלמוות מנפץ את העולם לרסיסים. מעבר לאחדות המדומה נמצא הפיצול המדומה ומעבר לו – האינסוף.
[1] יונג, הפסיכולוגיה של הלא־מודע, עמוד 47 .
[2] יונג כותב: "לא ייפלא, כי השפעות פנימיות אלו נראות לנו לא מובנות ואנו מגדירים את האנשים, המתנסים בהן, כתמהונים פאתולוגיים, אם לא כמטורפים גמורים. אך אם יש בין אלה במקרה גאון אמיתי, הרי רק הדור השני או הדור שלאחריו ישגיח בכך." (האני והלא־מודע, עמוד 33) הגבול בין טירוף לגאונות דק מאוד. מעניין להשוות לדברי הפתיחה של "זאב הערבה" שנכתבו על ידי בעל הבית של הגיבור: "ואילו בנוגע לרשימותיו של האלר עצמו, אותם יצירי דמיון תמהוניים (...) הייתי מהסס לעשות להם פומבי אילו ראיתי בהם תעתועי דמיון פאתולוגיים בלבד של חולה נפש יחיד, מסכן. אבל אני מצאתי בהם יותר מזה, בעיני הם תודעה של תקופה…".
[3] כאן ייתכן שהסה רומז לניטשה, ממנו הושפע רבות. ניטשה קיבל ביקורת רבה בכתביו של יונג, על כך שבתוך ניסיונו להתעלות אל מעבר לאדם ולחיות ב־"אוויר־הפסגות של ההירואיזם", הוא חי בעוצמה רק קצה אחד של החוויה האנושית והדחיק את הטבע השני שבו, וסופו שהצד המודחק הביא עליו את מפלתו.
[4] פנחס שדה, החיים כמשל, עמוד 31.
[5] שם, עמוד 356.