פורים, החג האחרון בלוח השנה היהודי, הוא החג בו ניתן אקורד הסיום של השנה כולה, ומדובר ברצף לא־שגרתי של צלילים ששובר לחלוטין את ההרמוניה שקדמה לו. אחרי ליל הסדר, תפילות הימים הנוראים, האורות של חנוכה – מגיע חג כאוטי של התחפשות ושכרות, חג בעל מהות לא ברורה, חומקת מהבנה ועם זאת – נוכחת באופן מעורפל, נסתר ולא־צפוי. מהסיפור של פורים נעדר הנס הגלוי, ומוחלף באפקט, רעש, מסכה שספק אם היא מסתירה מאחוריה משהו. פורים מקבל את משמעותו כחג של הסתר פנים כבר בדברי חז"ל,[1] שמוצאים רמז לאסתר מן התורה בפסוק "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא".[2]
על היעדרו של אלוהים מסיפור המגילה נכתב בגמרא: "לָמָּה נִמְשְׁלָה אֶסְתֵּר לְשַׁחַר – לוֹמַר לָךְ: מָה שַׁחַר סוֹף כׇּל הַלַּיְלָה, אַף אֶסְתֵּר סוֹף כׇּל הַנִּסִּים".[3] סיפור המגילה הוא סיומה של תקופת ההתגלות האלוהית הישירה, אבל העידן החדש שמתחיל לא מתואר כלילה אפל שיורד על העולם, אלא דווקא כתחילתו של היום. הניסים הם אלו ששייכים ללילה הגדול: הם היו הברקים שהאירו מדי פעם את החושך ששרר בעולם. אבל עכשיו לאור היום, הנס לא יכול יותר להופיע – הוא אור שנטמע באור ולכן נותר בלתי־נראה.
הנס בפורים קיים, אלא שאי־אפשר להבחין בו. לכן מקובל להתייחס לפורים כתעלומה שפתרונה סמוי מן העין: כדי להבין את המשמעות האמיתית שלו צריך להתעלם מהמסמנים שהוא מקרין כלפי חוץ, ולחפש את האמת מתחת לפני השטח – המקרה מסתיר את הנס, המלך מסתיר את האל; הפשט חושף רובד נסתר ומופתי אם רק מחפשים את הסוד שמאחוריו. דרשות פורימיות בסגנון זה אמנם שוברות כביכול את המסך שמכסה את המשמעות הנסתרת, אבל האמת היא מורכבת יותר: כי בפורים יש יותר מהסתרה אחת.
אל מסתתר
ר' נחמן באחת מתורותיו מתאר שתי רמות של הסתרה: כאשר אלוהים נסתר בהסתרה אחת – נוצר קרע בין מישור הקיום של האדם לבין המישור של המציאות האלוהית, קרע שנוכח בחיים ומפריע להם. זה המצב שבו "נַּעֲשֶׂה מֵאִסּוּר הֶתֵּר",[4] אבל עדיין ברור מה האיסור ומה ההיתר, מה טוב ומה רע. לכן "אֶפְשָׁר לִיגַע וְלַחֲתֹר עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ".[5]
אבל יש סוג נוסף של הסתרה – "וְאָנכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר דְּהַיְנוּ שֶׁאַסְתִּיר הַהַסְתָּרָה שֶׁלּא יֵדְעוּ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצא אוֹתוֹ יִתְבָּרַך".[6] זוהי "ההסתרה שבתוך ההסתרה". לרוב מבינים הסתרה כפולה זו כפיצול נוסף של הקיום כך שכעת ישנם שלושה מישורי קיום שונים, וגם אם האדם הצליח להמריא מבעד למסך אחד, הוא עדיין נמצא במישור אחר מזה שבו שוכנת האמת האלוהית. אבל אפשר להבין את זה גם באופן אחר: ההסתרה שבתוך ההסתרה היא כמו שלילה של השלילה, כלומר – גילוי, אלא שלא ניתן להבחין בו כי לא יודעים שהוא שם: "הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ, דְּהַיְנוּ שֶּׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁנֶּהְפַּךְ אֶצְלוֹ הָאִסּוּר לְהֶתֵּר, רַק כָּל הַדְּבָרִים רָעִים דּוֹמוֹת לוֹ לְמִישׁוֹר גָּמוּר".[7] ההסתרה שבתוך ההסתרה היא לא מצב שבו אלוהים רחוק יותר, קשה יותר להשגה. להיפך: זה מצב של אי־ידיעה שגורם להשטחה של המציאות – "מישור גמור": האחדה של כל רבדי הקיום הסותרים לכדי מישור אחד שמכיל הכל – הטוב והרע מונחים עליו זה לצד זה בלי שום גבול מפריד. אין יותר פער, ניגודיות, אמת שמופיעה כניצוץ באפלה וניתנת לזיהוי באופן ברור כאמת.
כאשר מחפשים את האמת של פורים מאחורי הרובד הנגלה שלו, ההנחה היא שאנחנו נמצאים במצב של הסתרה אחת: שעדיין ברור מה נכון ומה לא נכון, ורק צריך להתאמץ קצת כדי לארגן מחדש את המציאות במבנה הגיוני. אבל פורים מתקיים כבר בעולם אחר שבו הצללים נטמעו בתוך האור ואין יותר גבול בין ההסתרה לגילוי, בין האיסור להיתר, בין הפשט לבין הסוד, בין הטוב לבין הרע. זו מציאות שיכורה מעצמה שבה הכל כבר מעורבב, והמלך עושה "כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ".[8]
זה מה שקורה לעולם לאור היום: הכל מואר באופן שווה, הצללים נעלמים והמציאות נעשית שטוחה – "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר" – הממד האנכי של הקיום נעלם לטובת מציאות אופקית אנטי־היררכית, נטולת שכבות, שבה ההסתרה מתבטאת בזה שאין שום הסתרה, אבל לא יודעים יותר מה צריך לחפש.
למצוא את המכתב הגנוב
הגילוי האלוהי במצב של הסתרה כפולה, מחייב הכרה בכך שהבריקולאז' של המציאות כולל בתוכו גם את היסודות שבמקורם היו "גבוהים". אין טעם לחפש את האמת האלוהית "מעל" או "מתחת" למציאות כי גם היא נמצאת, ביחד עם כל שאר הדברים, על גבי המישור – "בֶּאֱמֶת גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַיְנוּ תּוֹרָה כַּנַּ"ל, רַק מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר שָׁם, זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא בְּחִינַת הַהַסְתָּרוֹת. וְתֵכֶף, כְּשֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר שָׁם, עַל־יְדֵי־זֶה בְּעַצְמוֹ נִתְהַפְּכָה הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה, וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה דַּעַת".[9] האמת הנסתרת מתגלה מיד כאשר שמים לב שהיא שם, וההסתרה מתבטלת במקרה הזה בלי שום מאמץ (בניגוד להסתרה האחת שבה צריך "ליגע ולחתור"). למעשה ככל שמחפשים את האמת במקום יותר עמוק וחבוי, ככה מתרחקים ממנה יותר, וזה מה שכל כך מבלבל.
כדי להבין את הפרדוקס הזה נתבונן בסיפור הבלשי של אדגר אלן פו "המכתב הגנוב": משולחנה של המלכה נגנב מכתב בעל חשיבות עליונה. זהותו של הגנב ידועה – מדובר באחד השרים שלקח את המכתב ממש מול עיניה של המלכה בסיטואציה בה גם המלך היה נוכח. המלכה ידעה שאם היא תנסה לעצור את השר, המלך ישים לב למכתב שאותו המלכה רצתה להסתיר. המשטרה פורצת לביתו של השר ומחפשת את המכתב בכל מקום – מתחת לשטיחים ולמרצפות, בין דפי הספרים, בתוך הרהיטים – אך לשווא. המכתב לא נמצא בשום מקום. בנקודה זו נכנס לסיפור הבלש אוגוסט דופאן שפותר את התעלומה: המכתב הגנוב נמצא במקום היחיד שבו המשטרה לא תחשוב לחפש אותו – הוא מונח גלוי לחלוטין במקום מרכזי בביתו של השר, מסווה היטב בין מכתבים שגרתיים אחרים. המכתב שנגנב לאור היום מוחבא לאור היום: זאת ההסתרה שבתוך ההסתרה.
באופן דומה, באחד מסיפוריו של ר' נחמן, החיפוש אחרי הגנן הנעדר, שרק הוא מסוגל לשקם את הגן (שהוא מקור השפע של המדינה), מגיע לקיצו כאשר תושבי המדינה מכירים בכך שאותו משוגע שהולך וטוען שהוא הגנן, הוא אכן הגנן.[10] הדבר החסר לא רק שאינו מסתתר, אלא הוא ממש צועק שהוא כאן, אבל בדיוק בגלל שהוא בולט ונוכח באופן כמעט מגונה – אין שום אפשרות לראות אותו, ויש אפילו חובה להתנגד לו (לראות בו שקר).
אמת זו משתקפת גם בבדיחה הידועה על שני יהודים, האחד שואל את חברו בטון נעלב: מדוע אתה אומר לי שאתה הולך לקרקוב בשביל שאחשוב שאתה הולך ללמברג בזמן שאתה באמת הולך לקרקוב?[11] פורים הוא בדיחה בדיוק מהסוג הזה, וגם בו השקר הכפול מתגלה כאמת לאמיתה. הסיפור החילוני של המגילה מסתיר מאחוריו סיפור תיאולוגי על התערבות אלוהית, שמסתיר מאחוריו בתורו – סיפור אנושי נטול ניסים.
היום צוחק על הלילה
במקום לחפש את האמת של פורים בעומק נסתר, צריך לחפש אותה דווקא על פני השטח. אין טעם להמשיך לגשש באפלה בחג שמתרחש בדיוק כאשר הגיע הבוקר.
באחד מסיפוריו של ר' נחמן, השחר העולה מלווה בקול צחוק נורא שמרעיד את כל עצי היער.[12] הצחוק הזה הוא תשובתו של היום לשאלתו של הלילה: מדוע כשאתה בא אין לי שם? בלילה יש נוכחות גם ליום כי הירח מקבל אור מהשמש (וזה הנס), אבל ביום הלילה נוכח רק כבדיחה – צחוקו של היום מנפץ את הלילה לרסיסים. כך הצחוק של פורים מבטל את השניות ומהפך את ההסתרה בכך שהוא מסרב להעניק לה שם, ולכן אין לה ברירה אלא להתפוגג. לא צריך יותר לפחד, היום כבר כאן.
מיד כאשר מתנערים משיירי הלילה, מתגלה שגם בהסתרה שבתוך ההסתרה יש תורה. ודווקא תורה זו היא "תּוֹרָה גָּבוֹהַּ דַּיְקָא, הַיְנוּ סִתְרֵי תּוֹרָה".[13] כאשר מהפכים את ההסתרה לדעת, מיד נעשה ממנה "תּוֹרַת ה' מַמָּשׁ".[14] ההיפוך הזה הוא העניין של פורים: הצחוק והשכרות מייצרים מבט שלא מחפש עומק אלא רואה את הדברים בצורה שטוחה. למבט הזה מתגלים הטוב והרע כשהם שווים, הפער בין הפנים והחוץ, בין הנס לבין "סוף כל הניסים" – נעלם, המסכה מתמזגת עם הדבר שהיא מסתירה, ומישורי קיום מפוצלים קורסים זה אל תוך זה. המשטרה בסיפורו של פו נכשלת כי היא יודעת יותר מדי (על שיטות הצפנה ומקומות מחבוא), כך שהיא אף פעם לא תוכל לראות את הדברים בדיוק כפי שהם. רק מבטו השטוח של הבלש מסוגל למצוא את המכתב הגנוב שהיה כל הזמן ממש מול עיניהם של השוטרים.
אלף מישרים
המציאות האלוהית כשלעצמה היא מציאות שטוחה ללא שום פער: האחדות האלוהית נמצאת בריבוי שבו כל ההפכים מתקיימים באופן סימולטני בלי שום פיצול או הפרעה. אלוהים שמתגלה בהתחלה כ"אנכי", יתגלה לעתיד לבוא דווקא באופן אופקי, מישורי: "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה וְנִגְלָה כְּבוֹד ה".[15] את הקשר שבין ראיית העולם המישורית לבין השכרות של פורים אפשר למצוא בגמרא, שם נאמר: "כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ [משתכר], כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר".[16] ובשיר השירים על הפסוק "מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ"[17] כותב רש"י: "אַהֲבָה עַזָּה, אַהֲבַת מִישׁוֹר בְּלִי עֲקִיבָה וּרְכָסִים" – זאת אהבת אלוהים לעתיד לבוא.
מציאות מישורית זו שבה, עד כמה שזה מפתיע, כל דבר הוא בדיוק מה שהוא מתיימר להיות – יכולה להתחיל להתקיים רק כאשר צללי הלילה נסוגים לשמע צחוקו הרועם של היום, הצחוק של פורים שמאיין את תעתועי העומק האינסופי שהתקיימו בחסות העלטה, ופותח מחדש את הראייה כך שתהיה מסוגלת להכיר לראשונה גם את מה שהוא קרוב ונוכח באופן אינסופי.
פורים "סוף כל הלילה", הוא גם ראשיתו של העולם הבא. כי העולם הזה נמשל ללילה והעולם הבא נמשל ליום,[18] ופורים – החג שיישאר כאשר כל החגים האחרים יתבטלו[19] – מרמז באיזשהו אופן למציאות העתידית שבאה בסוף החלום הארוך של הלילה, למצב שבו מרוב אור אי אפשר לראות את הניסים. הגבול בין ההסתרה שבתוך ההסתרה ("ואנכי הסתר אסתיר") לבין העולם הבא (האופקי והמישורי) הוא דק מאוד, ואפשר לבטל אותו באמצעות "היפוך" פשוט, ואז מיד מתגלה הדעת של העולם הבא.
[1] בבלי חולין קלט, ע"ב.
[2] דברים לא, יח.
[3] בבלי יומא כט, ע"א.
[4] ליקוטי מוהר"ן קמא תורה נו, ג.
[5] שם.
[6] שם.
[7] שם.
[8] אסתר א, ח.
[9] ליקוטי מוהר"ן קמא תורה נו, ג.
[10] סיפורי מעשיות, מעשה יג, "משבעה בעטלירס".
[11] בדיחה שאותה סיפר פרויד, מובא אצל סלבוי ז'יז'ק (התבוננות מן הצד, רסלינג 2005, עמ' 79). ז'יז'ק כותב ש"רק האדם מסוגל לרמות באמצעות האמת עצמה", וכך הוא מרמה גם את עצמו.
[12] סיפורי מעשיות, מעשה יא, "מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו".
[13] ליקוטי מוהר"ן קמא תורה נו, ד.
[14] שם.
[15] ישעיהו מ, ד–ה
[16] בבלי יומא עה, ע"א.
[17] שיר השירים א, ד.
[18] בבלי חגיגה יב, ב.
[19] ילקוט שמעוני משלי, תתקמד.