בספר זאב הערבה מתואר מצב מעניין מאוד שבו מפתח הכניסה לעולם הסוד הוא ההומור (ועולם הסוד מכונה התיאטרון המאגי). בשביל להיכנס חייב הגיבור להביט בדמותו המיוסרת שבמַרְאָה – בדרך הצרה בה תפס את עצמו ואת העולם עד היום, ולצחוק צחוק אמיתי ומשחרר. מיד כשהוא מצליח – הבבואה נעשית אטומה והמַרְאָה מתגלה כזיוף. רק לאחר שצחק בפני בבואתו וניפץ את האשליה שהייתה האני שלו, רק אז הוא מקבל את היכולת לעמוד בפני המַרְאָה האמיתית, השקופה, שדרכה אפשר לראות את מה שעוד אינך יודע. מראה זו ממתינה בפנים, במרחב האמיתי של הסוד.
קראתי שוב את הקטע הנפלא הזה ונזכרתי באזהרתו הסתומה של רבי עקיבא כשפעם ארבעה נכנסו לפרדס: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים".[1] כי השיש למרות שהוא נוצץ ומבריק – הוא עדיין אטום. אפשר אולי לראות בו את הבבואה שלך, אבל אי אפשר לראות דרכו ולכן הוא שייך לעולם של האשלייה. אין בו חידוש אמיתי, אין בו שקיפות.
סיפור הפרדס לא מפרט המון על מה שקרה. אנחנו נשארים בחוץ ממתינים למחפשי הסוד שישובו. אבל רק אחד מהם שב כמו שנכנס ואנחנו לא יודעים למה. אפשר לשער שהשלושה האחרים לא הצליחו לשמוע לאזהרתו של רבי עקיבא, ונעצרו בשלב של אבני שיש טהור – המראה האטומה שמראה לך בסופו של דבר רק את עצמך.
מה היה הכוח שהבחין את רבי עקיבא משאר החכמים ואפשר לו להיכנס ולצאת בשלום ממרחבי הנסתר? אני רוצה לחשוב על סיפור אחר.[2] החכמים מגיעים להר הצופים ומשקיפים על הבית החרב, ואז הם רואים שועל יוצא מהמקום בו היה קודש הקודשים. זה שובר אותם. הם בוכים ורבי עקיבא צוחק.
החכמים בוכים: הם רואים בתמונת החורבן את ההשתקפות של המצב הפנימי שלהם ושל העם. כל דבר שקורה מולם מתברג מיד במציאות קיימת של אבל בלתי פוסק שאין ממנו מוצא. זה אולי נראה אמיתי, אבל במצב נפשי סטטי אין משהו שהוא אמיתי, כי העולם הופך להיות מראה שכל מה שתראה בה הוא רק וריאציות שונות של מה שאתה כבר מכיר ויודע. במציאות שבה אתה גם ככה סובל ומתאבל – אין בתמונה של שועל שיוצא מקודש הקודשים משהו חדש. להיפך, זו תמונה די צפויה (כי מחפשים כל דבר שייתן אישור לתחושה הפנימית), והתגובה לסיטואציה הזו גם היא ידועה מראש.
רבי עקיבא צוחק: הצחוק מיוחד כי הוא מנפץ לרסיסים את העוצמה של הרגע. הוא מפליג אל מעבר להווה הקודר ומחבר עבר ועתיד. כמו שרבי עקיבא מסביר: הנבואה על החורבן התקיימה והנבואה על הגאולה תתקיים אף היא. וכל זה קורה בהר הצופים (צופים=נביאים). בנבואה המציאות נעשית שקופה ודרכה אפשר לראות את כל מה שהיה ויהיה משוחרר מכבילות הזמן. הגאולה לא רק תבוא. היא כבר כאן. שורשיה טמונים בתמונה הזאת של שועל שיוצא מקודש הקודשים. באופן פרדוקסלי, אחדות הניגודים.
כדי לראות משהו חדש, משהו אמיתי, צריך לצחוק בפני המציאות הנגלית ולחשוף את זה שיש גם מציאות נסתרת שהיא תמיד מה שלא ציפית לו. והצחוק הזה עצמו הוא מה שהחכמים לא ציפו לו וזאת גם התחלה. בזאב הערבה, בני האלמוות הם אלו שגילו את סגולתו של ההומור, וכך נפתח בפניהם הפתח אל הנצחיות של ההוויה, אל אחדות הניגודים (שבה תמונות החורבן כבר מספרות את הגאולה שתבוא).
בכל אופן, אני מדמיין שכאשר רבי עקיבא נכנס לפרדס וניצב מול אותו מבחן מאיים שבו הוא אולי ראה את תמונת עולמו הנוכחית מוצגת במַרְאָה, מואדרת ונכונה טבועה באבני שיש טהור – הוא פשוט צחק.
ובזאב הערבה: "כעת, ידידי, אתה תמחק בבואה זו שאין עוד חפץ בה, יותר מזה אינו דרוש. לשם כך די – במידה ומצב רוחך מאושש די הצורך – שתתבונן בתמונה זו בצחוק כן ואמיתי."[3]
[2] מסכת מכות, כ"ד, ע"א. וגם: איכה רבה, ה', י"ח.
[3] הרמן הסה, זאב הערבה, עמוד 162.