החלום כמציאות עתידית
מאז גילוי הלא־מודע, הרבה נכתב על חלומות ועל האופן שבו הם נוצרים. החלום נתפס כקולו של הלא־מודע, ולפעמים כמעט מזוהה עמו. אני רוצה לכתוב כאן דווקא על הקשר שבין החלום לבין התפתחות המודעות, ולחשוב על החלום בצורה שונה, לא כצורת חוויה קדומה, אלא כעל צורת חוויה חדשה שנמצאת בהתהוות תמידית. החלום הוא השלב הבא אחרי המודעות. הוא לא אמצעי להעשרת חיי הערות, אלא מטרה בפני עצמו.
בנוסף אני רוצה לשאול מה הוא המקום שבו נמצאים חיי הרוח של העידן שלנו, חיים המבוססים על כל כך הרבה תוכן לשוני ובכל זאת תלויים בסופו של דבר בחוויה הבלתי־אמצעית. אני טוען שהמקום הזה הוא החלום, או ליתר דיוק – היכולת לחלום את השפה ולמהול בה קצת כאוס קדם־לשוני. מכאן נובעת גם השאלה מה היה המקום של הרוח בתקופות קדומות יותר ובאמת כאן אפשר לומר שהיה זה הלא־מודע בצורתו הראשונית יותר, הנקייה לחלוטין מהשפה. ואיפה נמצא המקום הזה היום? גם את זה כדאי לשאול.
לפני המודעות ואחריה
הגיוני להניח שלחלום זה ההפך מלהיות ער, או להיות מודע. החלום מתרחש במצב שבו המודעות מפסיקה לעבוד באופן זמני, והלא־מודע תופס את מקומה כמעצב הראשי של החוויות הליליות שלנו. אפשר לראות בחלום צורת חוויה קדומה שבלילה עולה שוב אל קדמת הבמה ומעניקה ללא־מודע חופש יצירה מוחלט במרחב הנפשי, עד שמצב החלום מגיע לקיצו עם היקיצה.
אבל מבנה מחשבתי זה קורס כאשר מפסיקים להנגיד בין חלימה לבין ערות.
ניטשה בספרו "הולדת הטרגדיה", מספר לנו על שני כוחות מנוגדים שמושלים בעולם האומנות, ומיוצגים על ידי האלוהויות: אפולו ודיוניסוס. אפולו שולט בממלכת החלום, ומייצג חוויה של שקיעה בעולם דימויים פנימי שהוא המקור לאומנות החזותית. ניגודו הוא דיוניסוס אל השכרות. דיוניסוס הוא האל האמון על הכחדת הפרט והתכה מחודשת של העולם כולו לכדי מרק הוויה קדמון של חדוות שכרות נצחית. החוויה הדיוניסית היא חוויה של אחדות ראשונית – קדומה יותר לכל ניצוץ של מודעות. מתוך מצב זה נובעת האומנות הלא־חזותית: המוזיקה.
מפתיע שהניגוד לחלום, שהוא מצב כאוטי וחסר סדר, מוצג כאן כמצב כאוטי חסר סדר נוסף. למה עולמו של דיוניסוס שונה מזה של אפולו?
החוויה הדיוניסית היא חוויה של טרום־מודעות. היא שחזור של הרגע בו פקחנו עיניים לראשונה ומה שראינו אז, העולם בצורה הראשונית ביותר שלו, אחדות פשוטה נקייה לחלוטין ממושגים ותפיסות תודעתיות. בעולם הדיוניסי אין מקום לפרט, אין מקום לריבוי ולמגוון. יש רק אחדות שהבריאה כולה טובעת בתוכה.
החלום מנוגד למצב זה בכך שאופיו אינו עוד אחדותי, אלא אינדיבידואלי. הוא אינו קודם למודעות, כמו החוויה הדיוניסית. הוא מה שבא אחריה. החלום שואב תכנים מהחוויה המודעת של החולם, אבל הוא מעביר אותם שינוי. בחלום כל האירועים, הזכרונות והדמויות בחייו של האדם הופכים ליצירה אישית המורכבת מדימויים וסמלים, יצירה שמשקפת בצורה אותנטית ונטולת ביקורת את נפשו הרחבה של החולם. עולמו המודע של הפרט נוכח בחלום, והוא הכרחי כדי שתהיה היכולת לחלום. רק אחרי שקיימת חוויה של האדם כפרט, אז נוצר גם החלום שמשלים את תודעת הערות ונותן לאדם את החופש המלא לברוא את המציאות הנפשית שלו בחלום באמצעות כל החוויות שצבר בהיותו ער. למעשה השיטוט הפנימי בתוך עולם הדימויים של החלום הוא הצורה העמוקה ביותר של אידיבידואליות.
אם החוויה הדיוניסית היא מצב של טרום־מודעות, אפשר לחשוב על החלום כחוויה של פוסט־מודעות. החלום תלוי במודעות, אבל הוא מדלג מעליה אל מה שמעבר לה. אם החוויה הטרום־מודעת נובעת מחוסר היכרות עם העולם המושגי של הערות – החוויה הפוסט־מודעת מכירה בעולם זה, אך מתעלמת לחלוטין מהחוקים שלו. שיאה של האינדיבידואציה הוא דווקא היכולת לשאוף אל מה שמעבר למודעות עצמה, אל המקום בו חוויות הערות של האדם קורסות אל תוך מרחבי החלום של אפולו, שם האדם בורא את עולמו שלו באינספור צורות ודימויים.
אופיו הלא־מודע של החלום יוצר כמובן קשר הדוק בינו לבין החוויה הדיוניסית. את התכנים שלו שואב החלום מהמודעות, אבל צורת הארגון שלו היא בכל זאת כאוטית.
המקצב של ההתרחשויות בחלום וגם חלק מהתמונות המופיעות בו, אלו שייכות בפירוש לסדר קדום יותר מזה של החלום. ליסודות גולמיים אלו חוברים תכנים מחיי הערות, וכן היכולת של התודעה להשתמש בסמלים שמגיעה לשיאה בחלום. התוצאה היא תהליך שראשיתו נעוץ במציאות הדיוניסית הקדומה והוא מגיע לשלמותו בחלום.
התודעה כמכל או ככלי
התודעה הערה נמצאת בין שתי צורות החוויה האלוהיות שמתאר ניטשה. היא מה שמפריד בין עולמו של דיוניסוס לבין עולמו של אפולו, ולמעשה היא גם זו שמאפשרת את המעבר בין העולמות האלה. התודעה התקינה מאפשרת ערוץ של מעבר וזרימה בין הדיוניסי לאפוליני. היא פועלת על החלקים הטרום־מודעים שבנפש והופכת אותם לחוויה פוסט־מודעת של חלימה אישית. במקביל מגנה התודעה על הפרט מפני היטמעות במרחב אחדותי קדום.
במילים אחרות: האור האינסופי מצמצם את עצמו כדי להיות מוכל בכלים. הכלים מצד אחד מגבילים את מציאות האור בכך שהם תוחמים אותו בתוך מרחב מוגדר, ומצד שני הם מאפשרים את קיומו של העולם ומגנים עליו מפני התבטלות מוחלטת בתוך האינסוף. התודעה היא הכלי שמאפשר ליחיד להכיל בתוכו את השפע האלוהי מבלי שהוא עצמו ייעלם בתוך האחדות הזאת. החלום הוא מרחב שהאינסוף נוכח בו. זה מרחב בלתי מוגבל שהאפשרויות שלו הן נצחיות, ובכל זאת אין בו סכנה כיוון שהוא תחום בתוך התודעה שחולמת אותו. במהלך החלום האדם שוכח את עצמו. הוא מרותק לחלוטין למראות ולדימויים של החלום. אבל ברגע היקיצה (במצב הבריא) שבה התודעה לשלוט במציאות הנפשית. החלום נשכח או מתורגם לשפת הערות, אבל הפוטנציאל לאינסוף נשאר.
באופן דומה, מתואר תפקידו של המכל בתהליך האלכימי. המכל של האלכימאים הוא כלי מבחנה עגול וסגור שבתוכו מתרחשים תהליכי הגומלין בין היסודות השונים. בסוף התהליך מתקבל הזהב, היסוד המושלם ביותר שמסמל גם את ההגעה לשלמות נפשית מתוך אחדות הניגודים: החומר והרוח, המודע והלא־מודע, האנושי והאלוהי.
חומר הגלם של האלכימאים הוא "הפרימה מטריה", או החומר הקדמון. יסוד ראשוני זה הוא הכאוס שעומד בתשתית הקיום, ממנו התהווה הכל. "הפרימה מטריה היא ללא צורה, גבולות והגדרה מוחלטים. זו חווית הנפש את תחומיה העמוקים, הלא־מודעים, את שכבת הנפש הלא־מודעת, בטרם זוהו המרכיבים, הצורות והתכנים ואופני פעולתה."[1]
בתהליך האלכימי הפרימה־מטריה עוברת שינוי ונולדת מחדש בתוך השלווה המגוננת של המכל. היכולת לתחום את גבולותיו של האינסופי, ובכך לייעד אותו לתכלית רוחנית – נתפסת באלכימיה כמעשה מקודש.
גם כאן המכל מקביל לפעולתה של התודעה, שרק באמצעותה יכול להיווצר הזהב ממנו עשויים חלומות. בתוך התודעה הכאוס הדיוניסי עובר בירור והבניה מחדש כך שהוא מבטא כעת את כוליות נפשו של הפרט בשפת סמלים אישית. למעשה ראשית התהליך וסופו זהים: היעד הוא שחזור הכאוס הראשוני, אלא שפעולה זו מתרחשת בתוך המכל של התודעה.
לחלום בהקיץ
במסורת של ביון, נחשב מחדש התהליך שבו נוצרים חלומות באופן שונה מאוד מהדרך בה פרויד חשב על החלום. אם לפי פרויד החלום הוא תוצר של הלא־מודע שיכול להפוך זמין לחשיבה מודעת – לפי ביון התהליך הפוך. החלום נובע מהיכולת לחוויה מודעת. הוא עיבוד פסיכולוגי של חוויות הערות כך שיהיו זמינות ללא־מודע. החלימה אצל ביון היא "רעש הרקע החרישי של המשכיות הקיום"[2]. לחלום חוויה פירושו להפוך אותה לשלך, להשלים אותה. לכן לפי ביון החלימה מתרחשת כל הזמן, בשעת ערות כמו בשינה. ביום אמנם קשה להבחין בה: "כפי שאת אור הכוכבים בשמיים מסווה במשך היום זוהר השמש, כך החלימה נמשכת כשאנו ערים אף שזוהר חיי הערות מסווה אותה"[3]. בלילה אנחנו רשאים להביט בתהליך שלא פוסק לרגע. התהליך בו רשמי החושים הגולמיים מקבלים את התשתית הלא־מודעת שעליה הם יכולים לצוף ולהפוך לחוויות שניתן למצוא להן הקשר בתוך מארג חיים של אדם אחד.
היכולת לחלום אצל ביון היא עצמה המכל שמכיל בתוכו את החוויה הרגשית הגולמית, חסרת הסדר, שאם אין יכולת לחלום אותה היא נותרת כאימה חסרת שם ומציפה את האישיות כולה. המודעות והחלימה נקשרות אצל ביון קשר שלא ניתן להתירו. אלו שני צדדים של אותו המטבע. הדבר שהוא באמת אחר הוא אותה חוויה שאי אפשר לחלום אותה, החוויה הדיוניסית שאי אפשר להכניס לתוך כלים.
תומס אוגדן (בהשפעת ביון) מתאר את מטרת הטיפול הפסיכואנליטי כמצב בו האדם מסוגל "לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך קיום".[4] היכולת ליצור חלומות מוצגת כמטרתו של היחיד במסעו הפסיכולוגי. וזאת באמת מטרה שאפשר להבין אותה. ליצור כלים בשביל להכיל בהם את אורות התוהו. להפוך את מה שנמצא שם ביסודות התת־קרקעיים של הקיום – למשהו שאפשר לחלום אותו, ומתוך החלום לדבר ולחשוב, ואז לחלום את הדיבור ואת החשיבה ולהוליד משהו חדש באמת. לחיות בשביל לחלום את החיים ולהפוך אותם למשהו שראוי לחיות אותו.
כלי החלום
ומתוך החשיבה על עצם היכולת לחלום כסוג של כלי, באמת צריך לשים לב שהחלום משתמש בכלים בלי סוף. החלום הוא חוויה רוחנית, אבל לא כזו שמרוב עוצמתה אי אפשר בכלל לדבר אותה. יש לחלום שפה משלו, ושפה היא כלי להכלת השפע. מציאות שיש בה שפה לא יכולה להיות שייכת לחווית התוהו הדיוניסית. יש כאן משהו אחר. חוויה שהיא מעבר לשפה אבל מגיעה מהעומק של עצם השימוש בשפה בחיי הערות. ככל שהעולם הלשוני עשיר יותר בערות – ניתן לשער שגם המשמעות שנוצרת מקריסת השפה אל תוך החלום תגדל.
השפה מעניקה לנו כלים לחלום בהם את החוויה שלנו. הכלי הוא בדיוק ההפך מהכיליון שנובע מעולמות התוהו.
חלימה מייצגת משהו שהוא גם מעבר לחלום עצמו, משהו שנוכח בערות כמו בשינה. זה מצב כללי שבתוכו אנחנו נמצאים כאשר מתוך העיסוק בעולמות רוח טקסטואליים – אנחנו מגיעים לפתע לפריצה רוחנית שמתרחשת במישור חוויתי. זו מעין שבירת כלים קטנה שבכל זאת שומרת על הכלי שלם. וזה המקום בו אנחנו נמצאים כאשר אנחנו חושבים על המקום של הרוח בתקופה שלנו. בעידן הפוסט, החוויה הפוסט־מודעת של החלום מאפשרת לנו חיבור למקומות מאוד כאוטיים וראשוניים מבלי לשבור באמת את התפיסה המודעת שלנו.
סיכום
מהלא־מודע הכאוטי של חשכת התהום – עברנו אל החוויה הלא־מודעת של החלימה, שהיא שונה לחלוטין מזו הראשונה. החלום הוא תוצר של הלא־מודע, אבל את עיצובו ותכניו הוא שואב קודם כל מעולמו המודע של הפרט. בלי זיכרון ורישום פנימי של העולם – לא היה לחלום מקום לדלות ממנו את דימוייו. במובן זה חיי הערות והמציאות המודעת הם עזרים של החלום. החלום אינו רק תמונת מראה מעורפלת של העולם הזה. העומק שבו האדם בורא עולם דימויים חדש בתוך נפשו שלו, גם אם בצורה בלתי־מודעת – הוא השיא של התודעה ומה שנמצא מעבר לה.
החלום הוא המקום בו נוצרים דברים חדשים. הוא השלב הבא של התפתחות הנפש האנושית. לכן יש לצפות שחשיבות החלום תעלה ככל שהזמן יעבור. עולם החלומות מתפתח בהדרגה במקביל לצמיחתה האיטית של התודעה. ככל שאנחנו יותר מודעים – כך גם החלומות שלנו נעשים יותר בעלי משמעות אישית כתוצאה ישירה של התפתחות המודעות. השפה בחיי הערות חודרת אל החלומות ומעניקה להם כלים, תמונות ודימויים. התודעה לא רק מאפשרת לנו לפרש את החלומות. היא גם זו שהופכת אותם לבעלי משמעות.
צריך לזכור שהמרחב שבו אנחנו חווים היום "הארה" או המקום הכללי שאליו שייכת הרוחניות שלנו היום – הוא החלום. לכן אין טעם לחוש נוסטלגיה לצורת חוויה קדומה אידילית, כי לא שם אנחנו חווים את מה שאנחנו מתגעגעים אליו. החלום הוא חדש. נבואה בחלום מגיעה אחרי שהנבואה האמיתית מפסיקה. הדבר שהיה ואבד הוא היסוד הדיוניסי האחדותי שעליו אי אפשר לחשוב, כמו שקשה מאוד יהיה לטעון שאנחנו מקיימים איתו איזשהו סוג של קשר היום מלבד הצורה שבה הוא נוכח בחלום. לכן המון מהנוסטלגיה היא מזוייפת. אם באמת נחזור לעבר נמצא בעיקר חושך שלא נוכל להתמודד איתו (או אור אינסופי). עולמות הרוח של היום מבוססים על השפה, ורגעי המשמעות שלהם הם אלו בהם אנחנו חולמים את העולם הטקסטואלי ונותנים לו להפוך לעולם דימויים שניתן ממש לחוש את נוכחותו.
במילים אחרות: הרוח הוא בהתחלה האויב. התהליך בו הוא נהפך לאוהב (כך לפי עגנון) כרוך בבניית בית יציב וחזק. הבית הוא התודעה והוא השפה. זה די ברור שאחרי שיש בית זה כיף לפתוח חלון ולתת למשב רוח רענן להפיח חיים במרחב התחום שיצרנו, אבל כדאי גם לשאול את השאלה: האם אנחנו באמת יודעים היום מה זה רוח? האם אנחנו באמת מתגעגעים למה שהיה?
[1] רות נצר, מסע אל העצמי, עמוד 144.
[2] תומס אוגדן, על אי היכולת לחלום, עמוד 8.
[3] תומס אוגדן, על שלוש צורות חשיבה, בתוך: להשיב חיים שלא נחיו, עמוד 55.
[4] תומס אוגדן, "אמנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו", בתוך: "על אי היכולת לחלום".
[5] תומס אוגדן, "על החזקה והכלה, הוויה וחלימה", בתוך: "על אי־היכולת לחלום".