יסודות המקדש ופסיכולוגיית המעמקים
אגדה תלמודית מספרת על דוד המלך שחופר את השיתין – החלל שמתחת למזבח העולה, אליו מנסכים את היין ואת המים בחג הסוכות. בתוך כך, מגיע דוד עד לתהום הקדומה, ומי התהום מבקשים להציף את העולם כולו. דוד מקבל אישור לכתוב את אחד השמות האלוהיים על פיסת חרס ולהשליך אותה לתהום, וכך יורדת התהום שש עשרה אלף אמות. אבל עכשיו דוד ניצב בפני בעיה הפוכה – התהום רחוקה מדי, והעולם נמצא בסכנת התייבשות; לכן הוא שר את חמש־עשרה מזמורי "שיר המעלות" שמופיעים בספר תהילים, וכך עולה התהום חמש־עשרה אלף אמות, ונשארת במרחק של אלף אמות מפני השטח.[1]
אופיו המיתי של הסיפור הוא גם פתח לסמליות עמוקה שטמונה בו: קודם כל, כדי לבנות את בית המקדש, הסמל של עבודת ה' המודעת והממוסדת, צריך לחפור עמוק מאוד אל תוך הקרקע. בשביל שעשן הקורבנות יוכל להגיע עד השמיים, צריך קודם להושיט יד אל התהום. כדי שהצד המודע העליון שבנפש האדם יוכל לפעול כראוי, יש לשמור על קשר גם עם הצד הלא מודע שבנפש, הצד התהומי שהוא גם המקור הקדום של הנפש.
כפל הניגודים שבנפש
בפסיכולוגיית המעמקים של קרל יונג יש עיסוק רב באותו כפל ניגודים שבין המודע והלא־מודע, בין הצד הנגלה של הנפש לבין הצד הנסתר שלה. יונג מתאר את מסעו של האדם אל עבר המודעות, מסע שבמהלכו האדם מפריד את עצמו מהיסודות הקולקטיביים הלא־מודעים שבנפשו. אבל אותה דרך שמובילה אל המודעות העליונה עוברת דרך התהומות החשוכים ביותר של הלא־מודע. המטרה הסופית היא הרחבת הנפש לשני הכיוונים המנוגדים, של המודע והלא־מודע. זהו טיפוס מעלה שנתמך על ידי המעמקים. "מן המעמקים העמוקים מכל יבוא הרם מכל אל מרומיו."[2] המודעות הגבוהה ביותר היא זו שמודעת לכך שקיימת תשתית לא־מודעת רחבה לנפש שהיא גדולה בהרבה מעולמו של הפרט. ההדגשה של היסוד המודע בלבד בחיי הנפש היא התעלמות מרובד נוסף וחשוב לא פחות שנמצא בתוכנו.
לפי יונג תפקודו של הלא־מודע מפצה על העמדה המודעת של האדם ומאזן אותה. כל התוכן הנפשי שהאדם מזניח בחייו המודעים, צף ועולה בעולמו הלא מודע. כאשר האדם נחשף באופן לא מאוזן לתכנים ממעמקי הנפש, יש סכנה גדולה של אובדן אחיזה בגישה המודעת לחיים ושקיעה בלא־מודע. במצב זה האדם יכול למצוא את עצמו מונחה על ידי כוחות נפשיים שכוחם רב בהרבה מהכוח של התודעה. כך עשוי להיווצר מצב פסיכוטי, בו האדם מתמכר לתמונות ולחזיונות שמציפים אותו, ומקורם באזורים לא מוכרים של נפשו. בשביל להתמודד עם מצב כזה יש ליצור זיקה בין הלא־מודע לבין המודע, ולדעת כיצד להפריד את האישי מן הלא־אישי. אישיותו של הפרט חייבת להישמר נפרדת מהתכנים הקמאיים של הנפש הקדומה.[3]
רוח אלוהים מרחפת על פני המים
דוד מגיע למקום עמוק מדי בתוך התהום, עד כדי כך שהעולם כולו צפוי להישטף במים. הפתרון המסוכן הוא להחדיר אל תוך התהום את שם ה', שמו של מי שברא את עולמו המודע של האדם, מי שהפריד בין מים למים ויצר את הפיצול היסודי של העולם בין ניגודים שונים. רוחו של אלוהים מרחפת מעל מי התהום, ולא נשאבת פנימה אל העלטה. שם זה מתחיל. בתוהו ובוהו הבראשיתי, ובאל שנותן בו סדר. את מעשה הבריאה צריך דוד לשחזר כעת.
בגרסה מעט שונה של הסיפור, שמובאת קודם לגרסה המתוקנת – מי התהום עולים להציף את העולם ודוד מוריד אותם בעזרת חמישה עשר מזמורי שיר המעלות. אלא שגרסה זו מוצגת כחלקית בלבד ובמקומה מוצג הסיפור המורחב, בו המזמורים באים דווקא כדי להעלות את המים שירדו יותר מדי. שתי הגרסאות מציגות סיפור שונה: באחת המים הם כוח שלילי בלבד שיש להרחיק באמצעות השירה לאלוהים, ואילו בגרסה השנייה המים מוצגים גם ככוח שמחייה את העולם, ויש בו צורך רב.
אל מול הבעיה של הרבדים הלא מודעים של הנפש שמציפים את התודעה, עומדת הבעיה ההפוכה, של ההתרחקות מהלא־מודע וההדגשה המוגזמת של הגישה המודעת. העולם חייב לשמור על קשר עם מי התהום. כאשר המים רחוקים מדי, העולם כולו נמצא בסכנת התייבשות. דוד צריך לקרב את התהום חזרה כעת לאחר שהרחיק אותה, אבל בשונה מהפעם הקודמת, כעת הוא עושה זאת בצורה מודעת וזהירה יותר.
מעניין להסתכל על האמצעים בהם דוד מוריד ומעלה את התהום: כדי להוריד את המים השתמש דוד בשמו של אלוהים, ובשביל להעלות אותם חזרה הוא גם כן קורא לאלוהים, אבל אולי הוא פונה כעת לבחינה אחרת של האלוהות: "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה". אפשר לקרוא את הפסוק כך שדוד הוא שנמצא במעמקים והוא קורא לה' שיבוא מלמעלה להושיע אותו; אבל הסיפור, לפחות בגרסה המתוקנת שלו, מכוון אולי לקריאה מעט שונה – דוד פונה לאלוהים ששוכן במעמקים לבוא ולעלות, לחזור ולהשקות את העולם מתוך הרבדים הנסתרים של הנפש.[4] שירי המעלות של דוד מעלים בחזרה צד שהוא כשלעצמו הכרחי בתוך האלוהות, שכוללת בתוכה את האחדות של מעלה ומטה, שמיים וארץ, מקדש ותהום, רוח אלוהים ומים.
מעבר למילים
פרספקטיבה נוספת על הסיפור התלמודי ניתן לקבל באמצעות מאמרו של ביאליק: "גילוי וכיסוי בלשון". לפי ביאליק אנחנו בונים בתוך נפשנו מחיצות וחומות בלי סוף שמטרתן להגן עלינו מפני התהום הבראשיתית שממתינה לנו מעבר להן. המחיצות כולן עשויות מילים ומושגים – השפה שנועדה להרחיק אותנו מהחוויה הטהורה חסרת השמות: התוהו ובוהו שאינו ניתן לתיאור. השפה מעמידה אותנו מחוץ להתרחשות עצמה באמצעות המשגת החוויה, ובכך היא משמשת ככלי של התודעה שמפריד אותנו מהלא־מודע, החלק הכאוטי הלא־מוסדר שבנפש שלנו. החציצה של השפה ביננו לבין התוהו גורמת לניתוק האדם ממקורותיו, ומכסה על צורת חוויה קדומה שכבר אינה נוכחת בחיינו.[5]
חלק כלשהו בנפש האדם משתוקק תמיד לנסות ולהציץ שוב אל תוך התהום, לחפור במחיצות המפרידות ולראות שוב את העולם נטול המילים, אבל בשעת מעשה תמיד תבוא מילה חדשה לכסות שוב על הפתח שנוצר במחיצות. כך גם דוד, כאשר הוא מגיע בטעות אל התהום, הוא ממהר לסתום אותה באמצעות מילה – שם ה' המושלך אל התהום ומוריד אותה בחזרה אל המעמקים במעין שחזור של רגע הבריאה. ואמנם מסופר שהעולם נברא במילים.
אבל כדי להעלות בחזרה את התהום, דוד משתמש גם כן במילים, אלא שהפעם אלו מילות שירה. ביאליק במאמרו מפריד בין שפת ההמשגה לשפת השירה, כאשר האחרונה היא זו שמסוגלת לשמור בתוך המילים גם על הסגולה הייחודית של החוויה הטהורה. השירה היא האיזון שבין התוהו לבין השפה, ואותה ביאליק מתאר
כחציית הנהר על גבי גלידים של קרח, שביניהם יש לדלג בזהירות. בסופו של דבר איננו יכולים לחיות בתוהו, אבל גם איננו רוצים לחיות בעולם שמנותק מהתוהו. כמו שמתאר יונג, החיים מחייבים קשר נכון עם המעמקים.
לשון תרגום
רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן כותב שאחד המרכיבים החשובים ביותר בלשון הקודש – הוא התרגום, שהוא בחינת מיצוע (פשרה) בין לשון הקודש לבין לשונות אומות העולם, וככזה הוא מכיל בתוכו טוב ורע. המטרה היא לברר מהתרגום את הטוב שבו ולהפיל את הרע. אפשר לשאול למה אנחנו צריכים לברר את התרגום במקום לשאוף למעלת לשון הקודש עצמה? נראה שדווקא בעבודת הבירור ומציאת האיזון ניתן למצוא את העיקר של העולם שלנו, שנע תמיד בין ניגודים, שאנו מנסים תמיד לשאוף לאיזון נכון ביניהם.[6]
לפי רבי נחמן, התרגום הוא גם בחינת תרדמה (תרגום בגימטריא = תרדמה), ויוסף יודע לגלות את פשר החלומות כיוון שהוא יודע לברר את לשון התרגום מתוך אותה התרדמה. התרדמה היא הלא־מודע, שהחלום הוא מכלי הביטוי המרכזיים שלו. העבודה שלנו היא לנסות וליצור את לשון התרגום שתהיה מסוגלת לעבד את התהום, את החלום ואת הלא־מודע באמצעות מילים, אבל לא להתרחק יותר מדי מהמקור. מעניין ש"פשר" של חלומות הוא מלשון פשרה – מיצוע בין מצב התודעה המיוחד של החלומות לבין שפת היומיום.
בהשראת ביאליק אפשר גם לומר שהתרגום הוא בחינת שירה, שהיא השפה שמסוגלת להשתמש במילים שמכילות בתוכן גם את מה שמעבר למילים. ואולי כדאי לנסות לחיות חיים שהם קצת שירה, חיים שבהם כל דבר נחווה בשני מישורים, קרוב ורחוק, רגשי ומחשבתי, פנימי וחיצוני, מקדשי ותהומי.
[1] סוכה, נ"ג, א.
[2] ניטשה, כה אמר זרתוסטרה, עמוד 237 (תרגום אילנה המרמן).
[3] קרל יונג – האני והלא־מודע.
[4] פירוש כזה מצוי בזוהר, ח"ב, ס"ג ע"ב.