מִדבר של מבוכה ועָרים של ספק
סיפור קצר של בורחס מספר על מלך בבל, שמכנס את כל האדריכלים בממלכתו כדי לבנות מבוך אדיר ממדים שאפילו הנבונים שבבני־האדם יפחדו להציב בו את כף רגלם.[1] כאשר מלך ערב מגיע לביקור בממלכה, משדל אותו מלך בבל להיכנס אל המבוך ושם הוא תועה זמן רב עד שהוא מצליח למצוא את דרכו החוצה בעזרת תפילה לאלוהיו. לפני שהוא חוזר לארצו, הוא מבטיח למלך בבל שבממלכתו קיים מבוך טוב יותר. בקיצור, מלך ערב כובש את בבל ולוקח את מלך בבל לשעבר בשבי. הוא מוביל אותו על גמל במשך שלושה ימים ומשאיר אותו לבדו במדבר – זה המבוך האמיתי שאין בו קירות ודלתות ובכל זאת אין דרך להיחלץ ממנו.
קודם צריך להבין למה מלך בבל רוצה לבנות מבוך. מאיפה מגיעה התשוקה ליצור בממלכה הבנויה והמסודרת – עולם של תוהו ומבוכה. בסיפור מתואר שפרוייקט בניית המבוך נחשב לשערורייה מאחר ו"הסבך והפלא הם תחומו של האל". אז דבר ראשון יש לנו כאן פלישה של מלך בבל אל תוך תחום שנתפס כאלוהי. המבוך המעורר מבוכה בלב האדם, מקביל לתהום הבראשיתית שהיא מקור התהיות, כמו גם לשאול (העולם של השאלות חסרות המענה). זהו לב ליבו של העולם הנסתר, של הריק שמתחבא מאחורי ההוויה, שאותו מנסה מלך בבל ליצור בכלים אנושיים. כמו הניסיון לבנות את מגדל בבל שראשו בשמיים, מנסה מלך בבל בסיפור הזה לבנות את המבוך שראשו חודר אל מעמקי התהום.
העניין הוא שיש הבדל בין המבוך המקורי, הקדום, לבין המבוך מעשה ידי אדם. בעוד המבוך של האדם כוחו בריבוי שטמון במבנה שלו – הוא עשוי מקירות ומדרגות, דלתות ומנעולים – המבוך של האל הוא ריקות פשוטה, מרחב צחיח ושומם שדווקא החוסר שבו הוא המעורר תמיהה. במדבר חופש התנועה הוא מוחלט, אבל אין לאן ללכת. מכל מקום אפשר לראות הכל, אבל אין מה לראות.
המבוך הבנוי מציית לכללים של המציאות המוכרת לנו. הוא הקצנה שלה. אי שם בעבר העולם כולו היה מדבר, תוהו ובוהו תודעתי ששרר בכל לפני שההכרה התחילה לפעול את פעולתה וליצור צורות בחומר הקדמון. המשמעות של תרבות היא בנייה מתמדת על מה שהיה פעם מדבר – ערים של מילים ושל הגדרות מכסות מעיננו את הקרקע המדברית הצחיחה. הַתַּרְבּוּת היא הִתְרַבּוּת מתמדת של כלי המחשבה שלנו שמסדרים את עולם התוהו ומסתירים מאיתנו את התהום שמאחוריו. אבל המדבר הוא עדיין האדמה שעליה כל זה נבנה: המבוכה נוכחת בחיים ומדי פעם היא פורצת לה דרך אל העיר. כשהממשי מבקיע את דרכו אל חיינו – הוא מפיל ערים כמו מגדלי קלפים בלי שום הסבר נראה לעין.
ואז מגיע מלך בבל עם הפתרון הגאוני שלו: לבנות מבוך. כלומר – במקום לתת פתח למבוך האמורפי האקראי – לבנות מבוך בעצמנו, מבוך שמציית לחוקים שלנו ומעניק לנו שליטה על המבוכה. המבוך המלאכותי הוא בסופו של דבר רק עיר שהוצאה מפרופורציות, אבל לא מהחוקיות שלה. זה רק שלב אחד קדימה מאותן ערים גדולות עם סמטאות בלי סוף ורחובות בלי שם. זהו המקום בו העיר בקיצון שלה חוזרת להיות יער. מבוך מסוג כזה ממחיש את המבוכה, נותן לה ביטוי, אבל בסופו של דבר הוא פרוייקט אומנותי: הוא המהות של יצירת אומנות. זה הניסיון להביע את הכאוטי, את הממשי, בכלים שלקוחים מהמרחב הסמלי.
זאת הבעיה שמעלה סלבוי ז'יז'ק: יש לנו תשוקה עזה אל הממשי, אבל אחרי שהפכנו את הממשי לדימוי – אין לנו יכולת עוד לחוות אותו באמת, הוא לא יכול לזעזע אותנו אחרי שכבר חזינו בו כיצירה מלאכותית. במילים אחרות: ברגע שבנינו מבוך מלאכותי, איבדנו את היכולת לפגוש את המדבר של הממשי.[2]
יש עצב שהוא פשוט עצב, וכאב שהוא פשוט כאב – אבל אי אפשר לעבוד איתם. אין לאן להתקדם. לכן אנחנו בורחים תמיד אל מרחב ההסמלה, שבו הבעיות הקיומיות שלנו נכנסות לתבניות, מקבלות שם. המבוך הסמלי שאנחנו יוצרים עוזר לנו להתמודד עם המבוכה, אבל הוא גם כולא בתוכו את המבוך הממשי שאותו אי אפשר לדבר. זה מתקשר לשיח על פילוסופיה והגות בכלל: במקום לשוטט לבד בתוך התהיות שלנו – אנחנו בונים עבורן מבוך שלם של רעיונות שככל שמתעמקים בו מבינים שיותר משהוא מציע מוצא, הוא רק מבטא את המבוכה עצמה.
יונג מצביע על טעות לשונית נפוצה אצל בני אדם: בכל פעם שמישהו אומר שיש לו רגש או תחושה מסוימים מדובר בטעות. למעשה על האדם לומר – לרגש או לתחושה יש אותי.[3] המרחב של המבוכה, המרחב של הרגש הטהור המעורר תמיהה – הוא מרחב שקיים באופן אובייקטיבי ומשתרע עד אינסוף. האדם מנסה לתבוע בעלות על המרחב הזה באמצעות הכנסתו אל תוך גבולותיה הצרים של נפשו שלו. המבוך נמצא ברשותי ותוכנן על ידי, ואם כך הדבר – וודאי שיש לי בו שליטה מלאה. אבל צריך לזכור שקיומו של גן־חיות עירוני אינו קובע כי זהו משכנם הטבעי של חיות הבר. לעולם של הדימויים, התחושות והרגשות יש קיום עצמאי גדול בהרבה שאנחנו לכל היותר לוקחים בו חלק באמצעות הקמת סניף קטן של עצב, של אושר או של תהייה מסויימת ברחוב הראשי של הנפש שלנו. בסניף הזה אולי יש לנו דריסת רגל, אבל את ההוראות אנחנו מקבלים מגבוה בלי שתהיה לנו שום אמירה בעניין.
אז בניית מבוכים זאת פרקטיקה נחמדה, והיא באמת מאפשרת לנו לחוות בצורה מודעת את הפן הכאוטי של המציאות, אבל דווקא בגלל אותה מודעות – הכאוטי הזה הוא לא הממשי האמיתי, וזה לא מה שיעניק לנו חסינות כשנלך לאיבוד במדבר (כפי שניתן ללמוד מהסיפור). המבוך המלאכותי מרשים את מי שגדל בערים כל חייו, אבל לא את איש המדבר, מלך ערב, זה שיש לו היכרות עם המבוך האמיתי של האל.
הנקודה המרכזית לדעתי, היא שדברים הם קודם כל מה שהם. אחר כך אפשר גם לבנות עליהם מגדלים. מבוכה, עצב, ריקנות – לפני שמחפשים סיבות, זה פשוט מדבר. מדבר שלתוכו נולדנו ובו אנחנו בעצם חיים גם אם פיסת האדמה האחרונה בעיר של נפשנו כבר הפכה מזמן למרכז תרבות או לאולם קונצרטים. הריק הזה שמעבר הוא המעורר אימה באמת, והוא זה שאיתו יש ליצור מגע אם אנחנו מחפשים ממשות אמיתית בחיינו.
[1] בורחס, שני מלכים ושני מבוכים, בתוך: גן השבילים המתפצלים, עמוד 27.
[2] ז'יז'ק, "התשוקה אל הממשי, התשוקה אל מראית־העין", בתוך: ברוכים הבאים למדבר של הממשי.
[3] פסיכולוגיה ודת, עמוד 124.