לגשר על התהום: מיתולוגיות חדשות

על תחיית המיתוס במיסטיקה ובפסיכולוגיה

צורת ההסתכלות המיתולוגית על העולם היא זו הרואה חיים בכל מקום. לכל דבר יש נפש. בלב ליבה של המערכת הטבעית ניצבים כוחות פרסונליים שמפעילים אותה, אלו האלים בהתגלמויותיהם השונות ככוחות רבי עוצמה ששולטים במציאות ומארגנים אותה. המיתולוגיה אינה אך ורק אמונות פרימיטיביות, אלא גם צורת הסתכלות על העולם וסדר נפשי מסוים שאנחנו לא ממש יכולים לדמיין היום. אנחנו לא יכולים באמת לדעת מה ראה איש השבט הקדום כשהוא יצא מפתח אוהלו בבוקר יום בהיר מוכן ומזומן למסע ציד ממושך. אילו שמיים הוא ראה? על מה הוא ריכל עם הכוכבים?

בשלב מסוים אותו מבנה נפשי קדום שמתוכו נוצרה המיתולוגיה נגנז בפינה אפלה וחשוכה בנפש שלנו, קצת מעבר למקום בו נגמרת תודעתינו כיום. הכוחות שבעבר הושלכו על הטבע ויצרו את האלים – אוחדו ברעיון המהפכני של האל האחד, והאל הזה הפך פחות ופחות פרסונלי. עם התרחקותו של האל מעולמו של האדם, הוא גם הלך ואיבד את השפעתו בהדרגה, והיום אולי אין לנו אפילו אותו.

בנקודת קיצון זו שאנו נמצאים בה, אני רוצה להסתכל שוב במיתולוגיה, ולהקים לתחייה מן העפר שלל אלים ססגוניים לצורך בחינה מחודשת של השקפה קדומה שעברה מן העולם.

קודם כל יש לומר שעל אף אובדנה של החשיבה המיתית, היא בכל זאת זכתה לתחייה בעידן המודרני על ידי זרמים מסוימים בפסיכולוגיה, שעוסקים במיתוסים קדומים ובאמצעות ניתוח סמלי שלהם ומגיעים למסקנות חשובות אודות הנפש האנושית. ההתבוננות הפסיכולוגית חושפת בתפיסת העולם המיתולוגית עומקים חדשים, ורואה במיתולוגיה מעין ניסיון קדום ומטושטש של האדם הקדמוני להבין את עצמו.

אולם למעשה החשיבה המיתית זוכה לתחייה מחודשת בנקודות רבות בהיסטוריה עוד לפני הפסיכולוגיה. המיסטיקה על צורותיה השונות מכילה בתוכה המון הופעות מחודשות של החשיבה המיתית, כאשר היא עוסקת בחקר עולם האלוהות והתגלמויותיו השונות של האל. בתוך הקבלה היהודית יש עיסוק בבחינות השונות שבתוך האלוהות ובפנים השונים שמציג האל לעולם. תפיסות אלה עומדות כביכול בניגוד קיצוני לתפיסת האל האחד המופשט, שבדת המיסטית הוא מואנש, מוגשם ואף נתפס כריבוי (!!!). אבל התבוננות מחודשת במיתולוגיה עצמה, כפי שהיא נתפסת בפסיכולוגיה ובחקר המיתולוגיה, עשויה לשפוך אור מחודש על העולם המיתי הקדום, וגם על זה המחודש כפי שהוא מתבטא במיסטיקה.

המיתולוגיה כראי הנפש

"אפשר בקלות להשוות את התודעה עם אי באוקיינוס. בעוד שהאי קטן וצר, האוקיינוס הינו רחב ידיים ועמוק לאין שיעור, מכיל חיים העולים על אלו של האי בסוגם ובהקיפם מכל בחינה שהיא."[1]

הפסיכולוג קרל יונג מתאר את הנפש האנושית כגדולה בהרבה ממודעותו של היחיד. תודעתו של האדם הפרטי מושפעת על ידי אותם אזורי סְפָר של הנפש, ועל ידי הממשויות הנפשיות שניתן למצוא שם. לאורך ההיסטוריה התפתחה הדת במטרה לתת ביטוי לאותם כוחות נפשיים. האדם הפרימיטיבי ראה בעולם כולו שיקוף של נפשו, ולכן הוא ראה בטבע התגלמויות של אלים וכוחות שונים, שאותם הוא גזר מתוך הלא־מודע והשליך על המציאות החיצונית לו. למרות שמדובר בהשלכה, יונג טוען שהפתרון של מיקום הכוחות הנפשיים בעולם כאלים, הוא פתרון נכון יותר מזה של האדם המודרני, ששולל לחלוטין את הכוח המאגי מהמציאות ומשאיר אותו חסר שם.[2]

שלב הביניים הוא האל האחד – מיזוג כל הכוחות הנפשיים שקודם הושלכו על העולם הפיזי, לכדי אל אחד מושלם ומופשט. האל האחד הוא הסמל של מכלול הכוחות בנפש שמגיעים מאותו מקור לא ידוע מעבר למחוזות התודעה. אבל כשהתודעה מתקדמת היא משתחררת גם מרעיון זה, ומחפשת את הדבר הבא שיתפוס את תפקיד האל, וזוהי נקודת השבר הדתי בהיסטוריה.

השלב הבא לפי יונג, צריך להיות השבת הכוח למקורו במעמקי הנפש, ועם זאת הכרה מחודשת בכך שאותו כוח אינו אישי, אלא בא ממקומות בנפש שאינם נגישים לנו. הנפש האנושית עדיין מתפקדת כאולימפוס שלם מלא באלים – תשוקות, רצונות ורגשות, שדורשים שליטה על האדם. הסמלים של המיתולוגיה נותנים ביטוי לכוחות אלו, וכך גם הפסיכולוגיה המודרנית כשהיא עוסקת בארכיטיפים ובמה שמעבר למודע. שפה סמלית מחודשת צריכה להיות צורת הביטוי החדשה של הנפש לחוויה הדתית.[3]

למעשה ניתן להצביע על שלושה שלבים בהתפתחות הדת על פי יונג: השלב המיתולוגי, בו כוחות הנפש מקבלים ממשות כאלים ודמונים מואנשים; שלב הביניים של האל האחד, שהוא שלב של השלכה מופשטת יותר שסופה בשבר דתי; והשלב האחרון הוא הפסיכולוגי, השלב בו הכוחות כולם מושבים למקורם בתוך הנפש.

שלושה שלבים בהתפתחות הדת

באופן דומה למדי, מתאר חוקר הקבלה גרשום שלום שלושה שלבים בהתפתחות הדת: השלב הראשון הוא השלב המיתי: העולם מלא באלים, ואין עדיין תהום שמפרידה בין האדם לבין האלוהות. זוהי תקופת הילדות של האנושות. הטבע הוא הבמה של מערכת היחסים בין האדם לבין האלוהות.

השלב השני הוא השלב הקלאסי, שבו פורצת הדת במלוא עוצמתה ומתחילה ליצור את ההפרדה בין האדם לבין האל. זהו הסוף של עידן החלום. תהום נוצרת בין האדם לבין האל הרחוק והאינסופי, שהקשר היחיד בינו לבין האדם הוא התגלות האל באמצעות מצוותיו. הבמה של הקשר כעת היא המעשה המוסרי והדתי של האדם.

השלב השלישי הוא השלב המיסטי: המיסטיקה אינה מתעלמת מהתהום שנוצרה בין האדם לבין האל, אבל היא שואפת ליצור גשר שיוביל לחידוש הקשר הישיר, לאחות את הקרע שנוצר. החוויה הדתית שוב להיות מרכזית. הבמה החדשה של הקשר בין האדם לאל היא כעת הנפש.

למעשה המיסטיקה היא מעין סינתזה של המיתולוגיה עם הדת הקלאסית:

"עולמותיהן של המיתולוגיה ושל ההתגלות נפגשים בתוך נפש האדם. כך הופכת הנפש לזירת המיסטיקה, ודרכה של הנפש מן הריבוי אל עבר חווית המציאות האלוהית, שהיא האחדות הקדמונית של הכל, הופכת לעיסוקה המרכזי של המיסטיקה."[4]

מעניין להשוות בין השלב המיסטי של הדת שמתאר שלום, לבין השלב הפסיכולוגי על פי יונג. כביכול השוני גדול, ובכל זאת ניתן להצביע על מאפיינים משותפים. קודם כל – תחיית החשיבה המיתולוגית. יונג עומד על יתרונותיה של חשיבה זו, שנותנת ביטוי לחוויותיו של האדם את המציאות האלוהית. המיתולוגיה מתבססת על החוויה הישירה שעוברת תרגום בשפה פרימיטיבית לעולם של ישויות מואנשות. הפסיכולוגיה מתרגמת את המיתולוגיה לסמלים, וכך מושבת המיתולוגיה אל תוך הנפש שיצרה אותה. בדומה לכך המיסטיקה גם היא שבה אל המיתולוגיה ומפגישה אותה עם ההתגלות כחוויה אישית תוך־נפשית. הבסיס של הפסיכולוגיה כמו גם של המיסטיקה הוא החוויה, שקודמת לתיאוריה המופשטת, והיא נקודת המוצא של העיון המיסטי.

גשר מעל תהום

במסע מעל התהום הגדולה שנוצרה בין העולם האנושי לעולם האלוהי – מחפש המיסטיקן את החוויה הדתית המחודשת, את המפגש האישי והחי עם האל. בעוד הפילוסופיה מנסה להרחיק את האל מהאדם, ולפרש את התארים האנושיים המיוחסים לו בתנ"ך על דרך משל בלבד, הקבלה דווקא מאמצת בחום את תיאוריו של האל, ואף מפליגה בתוך כתביה השונים בתיאור הבחינות השונות שבתוך האלוהות. האל נתפס כבעל מידות שונות ופרצופים שונים שמקיימים ביניהם יחסים מורכבים בתוך העולמות האלוהיים. תיאורים כאלה של האל הם בלתי נמנעים כאשר הבסיס הוא החוויה, אבל כיצד ניתן לדבר על אלוהים מבלי לחזור אחורה אל האלילות? האם בנסיונה לשוב אל הקסם של העבר הרחוק לא טובעת שוב המיסטיקה בים המיתולוגי הקדמון?

בשביל לענות על השאלה הזאת אני רוצה להציע נקודת מבט נוספת על המיתולוגיה. חוקר המיתולוגיה ג'וזף קמפבל טוען בספרו "הגיבור בעל אלף הפנים", שמרחב הקיום של האלים והישויות המיתיות, לא נתפס גם במיתולוגיה כצורה הנעלה ביותר של הוויה. האלים עצמם משתנים בין התרבויות השונות, אבל מטרתן היא אחת: להוות את הגשר שבאמצעותו תצליח התודעה האנושית להתעלות אל מעבר להם, אל אותו כוח המצוי בכל מקום כאנרגיה המחייה את היקום. עולם הצורות המוחשי מגביל את התודעה, כך שהיא אינה יכולה לתפוס כוח זה, וכאן נכנס לתמונה המיתוס, שמנסה לארגן את עולם הצורות כך שהוא יאפשר את הקפיצה אל עבר המרחבים הריקים שמעבר לתודעה:

"היעד הסופי הוא המרחב הפתוח – הריק, או ההוויה שמעבר לקטגוריות – שאליו חייבת התודעה לצלול לבדה ולתוכו היא חייבת להתפוגג. האלוהים והאלים אינם, אפוא, אלא אמצעים נוחים למטרה, שהרי הם עצמם שייכים לעולם השמות והצורות ועם זאת הם מביעים את הבל־יתואר, ובסופו של דבר מובילים אליו. הם משמשים רק סמלים המניעים ומעירים את התודעה, ומכוונים אותה אל מעבר לעצמם."[5]

האלים אינם היעד האחרון במסע. הם מייצגים כוחות שונים שעל הגיבור להתמודד איתם בדרך למה שנמצא מעבר להם. לכן המיתולוגיה מאופיינת גם בהומור שלה, בחכמה האירונית של גיבוריה, וביכולתם להתעלות בסופו של דבר על האלים עצמם, שעל אף כוחם היחסי – הם עדיין שייכים לממלכת הצורות.

"יש לראות איפה את האלים והאלות כהתגלמויותיו וכשומריו של שיקוי הקיום הנצחי, אך לא כשלעצמם כמוחלט במצבו הראשוני."[6]

קמפבל חושף למעשה את הטבע הסמלי של המיתולוגיה עצמה, וגם מצביע על האחדות שמוסתרת מעבר לריבוי הנגלה שלה. האלים הם הגשר שמעל התהום, זה המחבר את נשמתו של האדם בחזרה עם מקורה. גישה כזאת ניתן למצוא גם בשלב המיסטי של הדת. הקבלה מלאה בתיאורים של בחינות באלוהות, מה שנראה במבט ראשון כפנתיאון שלם של אלים, אבל דווקא תעוזה זו בתיאור האל מסתירה תפיסה אחדותית עמוקה.

האינסוף

מעבר לאל החי המתגלה לאדם, שלו יש שמות רבים – ישנו האינסוף – האל המופשט שעליו אי אפשר לומר דבר. זהו האל הנסתר "בעמקי האין שלו", מה שנמצא מחוץ למערכת ואין בו רצון או שינוי. האל האישי המתגלה לא יכול להיות אותו אינסוף. מתוך אותו מקור ראשוני נובעות כל אותן בחינות מתגלות של האל, שנאצלות ממנו, ועדיין זהות לו; כמו קרני השמש שאינן נפרדות מהשמש, וכמו המעיין שזהה במקורו לנביעה. אותו עולם ביניים בו מתרחשת ההתגלות ואליו מתעלה המיסטיקן במסעותיו – הוא עיסוקה האמיתי של הקבלה.

באחד מספרי הקבלה המוקדמים מובאת האמרה הבאה:

"דע כי האין־סוף אשר זכרנו איננו רמוז בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל אך קיבלו בו בעלי העבודה קצת רמז."[7]

האל הנסתר, האינסופי, כלל לא מופיע בתנ"ך ובדברי חכמים, ורק המקובלים קיבלו עליו רמז. לכן אין צורך לתרץ את הופעתו של האל התנ"כי כבעל תכונות אישיות, משום שהוא אינו אלא פן מסוים של האלוהות, שבמקורה היא אינסופית וחסרת תואר.

בספר הזוהר דורשים את הפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלהים" כך: "בראשית", כלומר באמצעות ה"ראשית", שהיא חכמתו של האל הנסתר, "ברא" אותו אינסוף שאינו מוזכר את "אלהים", שהוא המושא של המשפט, ולא הנושא שלו.[8] וכך גם במשנה הראשונה של ספר יצירה, מסופר על חקיקת השמות האלוהיים על ידי נושא נעלם שאינו מוזכר.

השם "אלהים" מורכב מהשמות "מי" ו"אלה". "מי" הוא ספירת בינה, שמתוכה נאצלות שאר הספירות, המכונות "אלה". על כך כותב שלום: "'אלהים' הוא השם שניתן לאל אחרי שהתרחשה הבדלה בין נושא למושא, כשהפער בין השניים מגושר ונסגר כל הזמן."[9]

הפער בין "מי" ל"אלה" אמנם קיים, אבל במהותם השניים הם אחד בתוך השם "אלהים". חטא העגל הוא למעשה חטא ההפרדה, כאשר בני ישראל אומרים על העגל: "אלה אלהיך ישראל".[10] ההפרדה של "אלה" מ"מי", היא הכפירה.[11] הזרימה בתוך האלוהות היא רציפה ואחידה. כאשר מתבוננים רק בהתגלות האל ושוכחים את הדרגות הגבוהות יותר שאינן ניתנות לתפיסה – נופלים שוב לחשיבה של ריבוי, של כוח מפוזר בלי גורם מאחד.

מרכז הנפש

אפשר לסכם בהתבוננות נוספת בפסיכולוגיה של יונג: העולם הנפשי הוא גדול ומורכב מדמויות רבות וכוחות שונים שאותם יונג מכנה ארכיטיפים. במהלך המסע אל מעמקי התודעה, צפים ועולים אותם ארכיטיפים, שכל אחד מהם עשוי להשתלט על התודעה כרעיון בלעדי. כל ארכיטיפ יכול להפוך לאל. כדי להימנע מבעיה זו, חייבים להניח אחדות מסויימת שקיימת בעומק הנפש ואליה ניתן לשאוף. יונג אמנם מציע מרכז נפשי כזה, אותו הוא מכנה בשם "העצמי".

"...הוא זר לנו ואף על פי כן הוא קרוב כל־כך, הוא עצם מעצמותינו ובכל זאת נבצר מאיתנו להכירו, מרכז־בכוח שמבנהו מופלא עד כדי כך שהוא יכול לתבוע את הכל, את הקרבה לבעלי־חיים ולאלים, לגבישים ולכוכבים בלי להתמיה אותנו (...) אמת זו אין אנו יכולים לתפוס, לפי שהיא למעלה מכוח תפיסתינו, כפי שמתברר מעצם הגדרתה. אפשר היה לקרוא לה גם 'האל שבקרבנו'."[12]

זוהי האחדות הנמצאת בתוך הריבוי שאי אפשר לוותר עליו. המסע הנפשי כמו זה המיתולוגי עובר דרך מחוזותיה האפלים של הנפש, שם יתרחשו מפגשים רבי עצמה עם שלל דמויות שונות שמייצגות את הכוחות שמעבר. אלו הארכיטיפים שפוגש האדם במסעו אל הלא־מודע, אלו הם האלים שומריו של שיקוי האלמוות, אלו המלאכים והשרפים שפוגש המיסטיקן הקדום במסעו אל עולם המרכבה, או הפנים השונות של האל שמובילות בסופו של דבר אל אותו מקור כוח יחיד שעומד בבסיס של חיי הנפש.

---

[1] ק"ג יונג, פסיכולוגיה ודת, עמוד 120.

[2] שם, עמוד 121.

[3] שם, עמוד 134.

[4] גרשום שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית, עמוד 27.

[5] ג'וזף קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים, עמוד 241.

[6] שם, עמוד 173.

[7] פרץ בן יצחק גרונדי, ספר מערכת האלוקות, פרק שישי.

[8] זוהר, ח"א, ט"ו, ע"א.

[9] גרשום שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית, עמוד 237.

[10] אלוהים, ספר שמות, ל"ב, ד'.

[11] על פי הכתוב בזוהר, ח"א, ב, ע"א.

[12] ק"ג, האני והלא־מודע, עמוד 129.