יש בני אדם שישנים את ימיהם

יצירה של עצמי אמיתי על פי ויניקוט ורבי נחמן מברסלב

שתיקה ממושכת שררה בחדרו של הפסיכולוג בסמוך לסיומה של שעת הטיפול. עוד שבוע עבר ועדיין זה לא נראה שהאנליזה מתקדמת למקום כלשהו. המטפל הביט בפניו של המטופל וניסה לנסח במילים משהו שזה עתה הבין. לבסוף הודיע למטופל: "הגעתי למסקנה שאינך קיים". הצהרה נחרצת זו נותרה לרחף בחלל האוויר במשך מספר דקות שנדמו לנצח. המטופל היה מבולבל מאוד. הוא פתח את פיו כעומד לומר דבר מה, אבל מיד שב וסגר אותו. השתיקה דווקא הייתה מתאימה. אחרי הרבה מאוד זמן – היה אפשר להרגיש שינוי.

שמו של המטפל הוא דונלד ויניקוט – אנליטיקאי בריטי ידוע, שבמקרה זה הצליח לקדם טיפול שלא הוביל לשום מקום על ידי כך שעמד על אי־קיומו של המטופל. כוונתו לכך שהמטופל התקיים רק באופן שקרי כשהוא נסמך על צורה של ארגון נפשי מהסוג שויניקוט כינה "עצמי כוזב". רק לאחר הקביעה של ויניקוט – חש המטופל כי באמת יוצרים איתו קשר בפעם הראשונה. עכשיו יכול הטיפול האמיתי להתחיל, כאשר המטרה היא למצוא את העצמי האמיתי.

לחלום בהקיץ

לפי ויניקוט, קיים מצב בו אדם שכלפי חוץ עשוי לתפקד בצורה מלאה ולהיראות כאדם אמיתי לחלוטין – למעשה מתקיים קיום חסר ממשות ונשלט על ידי עצמי כוזב שלא מותיר מקום להתפתחותו של עצמי אמיתי.[1] העצמי הכוזב הוא הבט חלקי של האישיות שמופנה כלפי חוץ וממלא נאמנה את דרישות החברה, למעשה מספק אשליה מושלמת של קיום שיכולה להטעות אפילו את האדם עצמו. אבל זוהי חוויה חלקית בלבד של הקיום. רק עצמי אמיתי כמרכז האישיות מאפשר לאדם לפתח זהות אותנטית, ולחוות את עצמו כספונטני ובעל חירות יצירתית. בלי עצמי אמיתי אין קיום אמיתי. אנשים יכולים להעביר את כל חייהם בלי לחיות ממש, להתנהל בעולם כמו מתוך שינה.

ורבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן:

"יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם, וְאַף שֶׁנִּדְמֶה לְהָעוֹלָם שֶׁהֵם עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם, וְעוֹסְקִים בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן כָּל עֲבוֹדָתָם אֵין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נַחַת מֵהֶם, כִּי נִשְׁאָר כָּל עֲבוֹדָתָם לְמַטָּה, וְאֵין יָכוֹל לְהִתְרוֹמֵם וּלְהִתְעַלּוֹת לְמַעְלָה."[2]

יש אנשים שחיי הערות שלהם לא שונים בהרבה ממצב של שינה. זה גם לא משהו כל כך נדיר, לחיות חיים שלמים בלי לחיות לרגע. תקופת שגרה הופכת לשטף של אירועים חסרי חשיבות עד שהימים מתערבבים והזמן מאבד ממשות. הרפיית המודעות לא קוטעת את החיים אלא דווקא מאפשרת להם להימשך בלי פיקוח, על דעת עצמם, כמו סרט שממשיך להתנגן באולם קולנוע ריק – העלילה ממשיכה גם כשאין מי שצופה בה. להמשיך לתפקד מתוך שינה זו מומחיות שלא כל כך קשה לרכוש בעולם שבו כמה כללים פשוטים קובעים מהי הדרך הנכונה להתנהל בחברה. אבל האפשרות ליצור את החיים באופן אקטיבי ולהתרומם מעל רצף הנסיבות – לא מתאפשרת כל עוד התודעה ישנה. כדי למצוא את העצמי האמיתי צריך להתעורר.

בשבילי נברא העולם

כאשר ויניקוט מתחקה אחר הגורמים שבעקבותיהם מתפתח אצל האדם עצמי כוזב, הוא חוזר אחורה בזמן אל שלבי הקיום הראשונים. התינוק נתון מטבעו במצב של אומניפוטנציה – תחושת כל־יכולות ילדותית של כוח בלתי מוגבל ושל שליטה במציאות. התינוק מאמין שיש קשר ישיר בין רצונותיו לבין הדברים שקורים בפועל במציאות. העולם מתאים את עצמו תמיד לתינוק, ועצם המחשבה הספונטנית שלו בוראת את מושאי רצונותיו בעולם החיצוני. תפקידה של האם בשלב זה הוא לעודד את האומניפוטנציה של התינוק ולאפשר לו לשהות במצב הכל־יכולות, שהוא שלב בריא והכרחי בהתפתחותו. האם יוצרת סביבה מחזיקה שבה התינוק מקבל מיד כל דבר שהוא רוצה, וכך נוצרת אצל התינוק תחושה פנימית שיש לו כוח בורא. עם הזמן הוא יבין בהדרגה ובאופן טבעי שהמציאות למעשה מורכבת יותר והוא יוותר על האומניפוטנציה שלו כלפי חוץ, בעוד שכלפי פנים הכוח הבורא של התינוק יביא ליצירת עצמי אמיתי – חוויה של עוצמה יצירתית שתלווה אותו כל חייו.

במקרה בו האם אינה מצליחה לשמר את תחושת הכל־יכולות של התינוק, הוא אמנם יגדל ויתפתח, אבל תמיד יתאמץ לרצות את הסביבה שלו ולהסוות ככל הניתן את העצמי האמיתי שנדחק לפינה. כך נוצרת צורת חיים כוזבת, שבה האדם אמנם ממלא את תפקידיו החברתיים ללא רבב, אבל בעצם הוא לא קיים.[3]

מעניין שויניקוט מציין שלהתפתחות נכונה מתוך האומניפוטנציה יש השפעה מכרעת על יכולתו של התינוק להשתמש בסמלים. הסמל הוא היכולת להביע מציאות אינסופית דרך צורה סופית. המשמעות הפנימית הגנוזה היא גדולה בהרבה מצורתו של הסמל או הביטוי המילולי שלו, ובכל זאת היא מוכלת בתוכו. יש כאן הכרה בחוסר השוויון שבין פנים לחוץ, אבל אין כאן פשרה – כי כל האמת כולה מתקיימת בסמל למרות חיצוניותו המוגבלת. במצב בריא החיים במציאות החיצונית הם סמל לעולם פנימי אינסופי. בתוך האדם יש יכולת עוצמתית של בריאה ורצון ליצור ולעצב את המציאות בדמותו; הכוחות האלה צריכים להיות מוכלים בתוך עולם שלא תמיד שש למלא אחר כל משאלות ליבנו. הסמל הוא המורכבות הזאת. היכולת להשתמש בסמלים היא חווית הכל־יכולות שמצליחה להתבטא בצורה יצירתית גם במציאות שלא תמיד מיישרת קו עם הרצונות שלנו. זאת בחירה למצוא סיפור מאחורי המקריות, לברוא גם את מה שקורה בלי שליטה, לראות את הנפש שלנו משתקפת בכל מקום, עולם שעשוי ממראות. העצמי לא שואף לבטל את המציאות, אלא להתגלות דרכה מבלי לוותר על גרעין פנימי נטול גבולות.

העצמי הכוזב הוא הכרחי כדי שיהיה אפשר לחיות בתוך החברה, אבל הוא צריך לשמש רק כמגן של העצמי האמיתי שהוא הקול המנחה שקובע את הדרך. כאשר העצמי הכוזב מונע מהעצמי האמיתי להתגלות – אין יותר סמלים. כל דבר הוא פשוט מה שהוא, בלי תוכן גנוז שמתגלה ברגעים לא צפויים.

הפנים לפנים

לפי רבי נחמן, כדי לעורר את האדם שנפל לשינה, צריך מיד ברגע יקיצתו להראות לו את הפנים שלו:

"עַל כֵּן צָרִיךְ תֵּכֶף כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר, לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו, וּלְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בְּפָנָיו שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת שֵׁנָה, וְזֶהוּ בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה. וּכְשֶׁרוֹצִין לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו וּלְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ, צְרִיכִין לְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִים בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת."[4]

האדם שישן את ימיו זמן כה רב לא מכיר עוד את פניו האמיתיות וצריך להזכיר לו מי הוא באמת. אבל אי אפשר מיד להראות לו את הפנים שלו: זה תהליך הדרגתי שבו בשלב הראשון צריך להלביש את הפנים בסיפורי מעשיות. בעצם יש כאן תיאור של תהליך טיפולי, שמטרתו להשיב לאדם את העצמי האבוד שלו, והדרך היא לספר סיפורי מעשיות. ויניקוט כותב שבשלבים מוקדמים של הטיפול הפירוש יכול להזיק יותר משהוא יכול להואיל. המטופל לא צריך לשמוע את האמת כמו שהוא צריך ללמוד לשחק, וכך לגלות את האמת בעצמו.[5] המשחק הוא יחס יצירתי אל העולם, והוא מכיל בתוכו באופן סמלי את כוח הבריאה הפנימי שמופיע בתחום ביניים של החוויה בין מציאות פנימית למציאות חיצונית. ואפשר לחשוב גם על משחק בשפה, על היכולת להשתמש במילים בצורה חוויתית ולהביע באמצעותן משהו שהוא מעבר למילים. סיפורי מעשיות הם אולי הדרך של רבי נחמן להעביר את מסריו מתחום של פרשנות לעבר תחום של משחק. האמת של המשחק לא נאמרת באופן גלוי, אבל היא כן קיימת בצורה הכי טהורה שלה בעומק של השפה דווקא כי היא עצמה נותרת לא מומשגת, רק מוקפת מכל עבר בסמלים של הסיפור. את סיפורי המעשיות אפשר לחיות ובאמצעותם ללמוד איך להשתמש בסמלים באותו תחום אשלייתי של מרחב הביניים.

המשמעות של הסמל כגשר בין פנים וחוץ נמצאת במילה פנים: מצד אחד – הפָּנִים הם הצד הפונה כלפי חוץ, ומצד שני – פָּנִים הם גם פְּנִימִיּוּת. ובאמת הבעות פנים הן כלי עוצמתי לחשיפת הפְּנִים, ומשחק נכון של גילוי והסתרה מאפשר קיום בריא בעולם. להחזיר לאדם את פניו זה בעצם ללמד אותו איך להשתמש בסמלים, איך לנהל את היחס המורכב בין העולם שבפנים והעולם שבחוץ, ולאחד אותם בתוך תחום הביניים של המשחק. בעצם סיפורי המעשיות הם לא רק שלב בדרך, אלא הם המטרה עצמה. העצמי תמיד יצטרך את הלבוש הסמלי, כל עוד אנחנו רוצים להמשיך לחיות בעולם שהוא לא רק פנימי.

ויניקוט כותב:

"אצל האדם הבריא שיש לו היבט מְרַצֶּה של העצמי אך הוא קיים והקיום שלו יצירתי וספונטני, קיימת בו־זמנית היכולת להשתמש בסמלים. במילים אחרות, לבריאות כאן קשר הדוק עם יכולתו של היחיד לחיות באזור ביניים בין החלום והמציאות..."[6]

החיים במרחב הביניים יש בהם את היכולת לגשר על הפער שקיים בין העצמי של האדם לבין המציאות החיצונית מבלי להיכנע למגבלות של המציאות. האדם שיש לו עצמי אמיתי מסוגל לעשות את הדילוג אל הממשי מתוך כוח הבריאה והיצירה שלו שנשאר תמיד הגורם הקובע והמשמעותי. זו גם היכולת לחיות חיים סמליים, חיים שהם סיפור ומשחק.

---

[1] ד.ו ויניקוט, עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי עצמי כוזב, בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב.

[2] רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן, תורה ס'.

[3] לעיל הערה 1.

[4] לעיל הערה 2.

[5] ד.ו ויניקוט, משחק ומציאות, עמוד 77.

[6] לעיל הערה 1, עמוד 211.