על כוחה הספונטני והנהדר של המקריות
בסיפורו הקצר מאוד של בורחס – "העלילה"[1], ברנש אחד מותקף על ידי כמה ממבקשי רעתו, ורגע לפני שהם הורגים אותו, הוא מגלה ביניהם את הילד שהוא היה סנדקו. "מה, גם אתה?" הוא קורא בנשימתו האחרונה. "הגורל אוהב חזרות, גרסאות סימטריות," טוען בורחס. ואמנם מותו של הברנש הנ"ל מהדהד את התמונה המוכרת – מותו הטראגי של יוליוס קיסר, שמוצא בין אויביו גם את ברוטוס ידידו, רגע לפני שפתיל חייו ניתק, ואומר את השורה הידועה: "הגם אתה, ברוטוס בני?" ובורחס מסיים את סיפורו של הברנש האומלל: "הם הורגים אותו, והוא אינו יודע כי מת כדי שתמונה מסויימת תחזור על עצמה."
כיצורים בעלי החופש לחשוב ולבחור (או לפחות בעלי אשליה של חירות מעין זו) – המחשבה שאל תוך החופש שלנו עשויה לחדור ישות מארגנת בעלת חוש אסתטי מפותח שתעצב את חיינו כפי העולה על רוחה על סמך עקרונות מבניים וסיפוריים – היא לפחות מחשבה מטרידה. אותה ישות העונה לשם "גורל", עשויה לדרוס חיים אישיים על מנת לציית לחוקים קולקטיביים, חוקים שעל אף היופי שאולי טמון בהם בפני עצמם – אין איש רוצה שיחולו עליו.
אכן מסיפורו של בורחס עולה אותה תחושה של עולם הנתון כולו לגחמותיו של הגורל, העשויות להיראות אקראיות לחלוטין. אולם למעשה פעולתו של הגורל, לא זו בלבד שאינה אקראית, אלא שהיא מנוגדת לאקראיות. הגורל עשוי להיראות כאוטי, אולם למעשה הוא מציית לעקרונות ברורים מאוד: העקרונות של הסיפור והעלילה. הגורל אוהב לשחק בדמויות קבועות, לגרום להיסטוריה לחזור על עצמה ולהפוך את האופי של חיי הפרט לקולקטיבי וידוע מראש. הטבע הכביכול־כאוטי של הגורל נראה כך רק מנקודת המבט של האדם המשוקע בחייו שלו מבלי להיות מודע לרובד המציאות בו חיי הפרט קורסים אל תוך הים של ההתרחשות הכללית שמתעצבת באמצעות שדה תודעה קולקטיבי.
ארכיטיפים
כדי לשפוך אור מבחינה פסיכולוגית על היתכנות קיומו של "גורל" המנהל את חיינו, אתחיל בלהציג את מושג ה"ארכיטיפ" של ק"ג יונג. הארכיטיפים הם דימויים או רעיונות שמוטמעים במבנה הנפשי שלנו ברובד קולקטיבי, ובאים לידי ביטוי בנפש הפרט. הארכיטיפים מתהווים במשך דורות אצל עמים שונים ובתרבויות שונות כמשקעים של חוויות היסוד של האנושות, כך שהם למעשה קודמים לנסיונו האישי של הפרט. יונג חקר את המיתולוגיות השונות בניסיון לחלץ מהן את הארכיטיפים השונים המופיעים בהן: אלו האלים בתרבויות קדומות, שמקבלים שמות שונים אבל ייצוג זהה; אלו הדמויות ששבות בסיפורים שאנחנו מספרים מאז ומתמיד – הגיבור שחוצה את ארצות הצל, הזקן החכם שמעניק לו הנחייה, האם הגדולה, הדרקון; גם מסע־הגיבור הוא ארכיטיפ־סיפורי: מבנה קבוע של השלבים שיעבור הגיבור במסעו. הארכיטיפים עשויים לחדור אל תחום חייו של הפרט ולהשפיע עליהם: לכפות עליהם מבנים ארכיטיפיים ואירועים קבועים מראש. "מבחינה פסיכולוגית לא מן הנמנע הוא שהלא־מודע, כמו הארכיטיפ, ישתלט על האדם כליל ויקבע את גורלו עד לפרט הקטן ביותר."[2]
לפי יונג, לארכיטיפים יש קיום אובייקטיבי בלא־מודע הקולקטיבי – השכבה הקדומה של הנפש שלנו. אריך נוימן, תלמידו של יונג, מציב את הארכיטיפים בשדה מציאות שונה לחלוטין מזה של התודעה. בשדה הארכיטיפי לא קיימת הפרדה בין עולם לנפש, ולכן הוא מייצר חווית מציאות שונה לחלוטין מזו של התודעה. מציאות פיזית ומציאות נפשית קשורות במצב זה בקשר הדוק, ומקיימות ביניהן השפעות הדדיות. השדה הארכיטיפי מכיל בנוסף לשלושת הזמנים, עבר, הווה ועתיד, גם – "זמן גורל", שבו "נקבעת האישיות על ידי תבניות ארכיטיפיות בעלות צביון כללי או אינדיווידואלי"[3]. כלומר – התבניות הארכיטיפיות שקיימות באופן אובייקטיבי בשדה הארכיטיפי – מעצבות את חיינו בצורה שחורגת מעבר לסיבתיות של התודעה.
את המושג "זמן גורל" ניתן למצוא גם אצל ולטר בנימין[4], שכותב שזהו הקשר זמן לא אותנטי התלוי כטפיל בזמן עליון ממנו ומתקיים בו־זמנית לו. הגורל לפי בנימין הוא הגזירה הטבעית, המצב הטבעי של כל היצורים החיים. הגורל מקושר אפוא לפסיביות, לזרימה העצלה של שטף האירועים באפיק התרחשות ידוע מראש.
קיומם של "מבני על" ארכיטיפיים בשדה מציאות חיצוני לנו שמשפיע על חיינו – זוהי למעשה קביעת קיומו של גורל. בתוך חווית המציאות שלנו מתגלים הארכיטיפים בצורות שונות. באופן טבעי אנחנו משליכים את ארכיטיפ הצל על אנשים שאנחנו לא אוהבים, הופכים דמויות מבוגרות בחיים שלנו למורים מעוררי השראה, וכנראה מזדהים גם בעצמנו עם ארכיטיפ אחד או שניים. בדרך זו אנחנו מעצבים את העולם בצורה בה אין לו ברירה אלא לפעול על פי ההשלכות שלנו. העולם, שמלא בדמויות ארכיטיפיות, יפעיל דרך קבע את הפונקציה של "זמן גורל", שתחיל את חוקי השדה הארכיטיפי על ההתרחשויות הקונקרטיות בחיינו.
בתוך רשת הדימויים שאנחנו לכודים בתוכה, כל אפשרות של אינדיבידואליות אמיתית מותקפת בלי הרף על ידי הפיתוי להיעשות ל"דמות" קולקטיבית. "יש בני־אדם המאמינים באמת ובתמים, כי חזותם היא הוויתם."[5] אנשים רבים מזדהים עם המקצוע שלהם הזדהות מוחלטת. הם מגדירים את עצמם על ידי תואר הדוקטור הקודם לשמם, ולרוב ניתן לזהות אותם בקלות – כי קשה לגרום להם לדבר על דבר שחורג מתחום עבודתם. אנשים כאלה מתפרקים ברגע שנלקח מהם הגורם החיצוני המגדיר את זהותם. הם בונים את האישיות שלהם על סמך "דמות" קיימת, במקום להשקיע וליצור אישיות אמיתית.[6]
כשאנו באים לקבל החלטות משמעותיות שעשויות לשנות את מהלך חיינו, מתערב שוב הלא־מודע הקולקטיבי ומשפיע על הבחירה שלנו, כך שהיא תתאים למבנים הקבועים של השדה הארכיטיפי ולדמות הקולקטיבית שאנחנו מזדהים איתה. כך גם אם ביומיום ה"אני" שלנו הוא זה שקובע לאן פנינו מועדות – ברגעים הקריטיים באמת השליטה הזאת עשויה להילקח ממנו על ידי כוח לא־מודע שידאג לכך שחיינו יתקדמו בכיוון הרצוי לפי הגורל. כך גם לגבי החלטות היסטוריות ושינויים שקורים בקנה מידה עולמי – אלו המקומות בהם מתערב הלא־מודע וכופה את עצמו על מהלך ההיסטוריה.
צורת התפיסה הארכיטיפית הלא־מודעת שלנו גורמת לכך שהעולם יפעל בצורה סיפורית ומבנית. חוסר המודעות שלנו מאפשר לגורל לשלוט בחיינו ביד רמה ולחסום כל אפשרות להתגלות ספונטנית של מציאות חדשה ומקרית בתוך הסדר הידוע מראש. לפי לאקאן, מקריות אפשרית רק בסדר הממשי – בעולם כפי שהוא קיים ללא התערבות התודעה שלנו. בסדר הסמלי (שאליו משתייך גם הלא־מודע) – מקריות אינה אפשרית.[7] כך עצם קיומו של השדה הארכיטיפי בבסיס התפיסה שלנו את המציאות – מונע את האפשרות של מקריות.
הסיפור של הגורל
בדרך זו לחיים יש בדרך כלל איכות סיפורית. הלא־מודע שלנו מלא בסיפורים, וכאמור השדה הארכיטיפי מתקיים תמיד במקביל לתודעה שלנו ומשפיע על המציאות. השדה הארכיטיפי אחראי על האופי של "רוח התקופה" שסוחפת אנשים לפתח רעיונות דומים בו־זמנית, ומקדמת את האנושות לכיוון מסוים. הוא האחראי לבו־זמניות של התפתחויות רוחניות ודתיות. הוא מייצר את ההנחיה הקולקטיבית שדוחפת את האנושות קדימה הן כקבוצות והן כיחידים.
כך רוב האנשים בטוחים שהם הבמאים והמפיקים של החיים שלהם, בזמן שלמעשה הם רק דמויות משניות בארכי־מחזה שנכתב בלי הפסקה על ידי הגורל, או על ידי הלא־מודע. וגם כאן – אין שוויון. יש דמויות ראשיות – אנשים מפורסמים, מנהיגים, סופרים. יש דמויות משניות, דמויות קומיות, דמויות טראגיות וניצבים. העולם שמנוהל על ידי הרוח הקולקטיבית הוא עולם אכזרי. ראינו זאת כבר בסיפורו של בורחס, שם אדם נהרג "רק כדי שתמונה מסויימת תחזור על עצמה". באותה מידה יכול להיות שכל תפקידו של אדם בחיים הוא להיות הומלס חסר כל רק כדי שאיזה הוגה דעות גדול ייתקל בו יום אחד, יזרוק לו מטבע ויכתוב מסה על חוסר הצדק שבחיים. בסרטים אנחנו רואים תמיד איך החיילים הפשוטים נהרגים על ימין ועל שמאל מפגיעת קליע כדי שהמלחמה תיראה אמיתית, בעוד הדמויות הראשיות הן הרבה יותר עמידות (ואם הרשע רק נפל מצוק הוא כנראה יופיע שוב בסרט הבא עם הסבר מתוחכם איך לעזאזל הוא שרד). בסרטי "מלחמת הכוכבים", ניתן להפנט באמצעות "הכוח" אנשים בעלי נפש פשוטה – כלומר: ניצבים ודמויות משניות. אנשים שנכנעים בנקל לכוח בעל עוצמה גדולה יותר משל תודעתם.
אפשר לומר שקיימת סוג של השגחה פרטית, כוח עליון שדואג לזה שהעולם יהיה מעניין. אבל הלא־מודע הקולקטיבי אוהב סופים טרגיים באותה המידה שבה הוא אוהב סופים שמחים. אם אתה דמות ראשית – צפה לסוף שמח ומרהיב או לחלופין לנפילה מסחררת וטראגית. אם אתה ניצב אל תצפה לכלום. תשמח או תחכה לקידום. ותיזהר בכביש כי בניגוד לדמויות הראשיות אתה ממש יכול פשוט למות בתאונת דרכים.
מפי סופרים
אז איך נחלצים ממעגל הדימויים האינסופי שהחיים שלנו מתנהלים בתוכו? נחזור קצת אחורה: ראינו שהופעותיו של הגורל נובעות משדה ארכיטיפי שקיים בנו כצורה קדומה של תפיסת עולם שבה עוד לא קיימת הפרדה בין הפיזי לנפשי. התערבותו של שדה מציאות זה בחיי היומיום שלנו יוצרת למעשה את הגורל, ומאפשרת את קריסת המציאות שלנו אל תוך מרחב של מבנים סיפוריים נוקשים. אבל בעולם הממשי, החופשי מהתערבותו של השדה הארכיטיפי – קיימת רק המקריות הצרופה. אז כדי להיחלץ מתחום ההשפעה של הגורל – עלינו ליצור קשר עמוק עם המקריות שמעבר לו. לאפשר לעולם להיות כפי שהוא כשלעצמו: חופשי וספונטני לחלוטין.
כל צורת תפיסה שלנו את העולם מגבילה אותו וכופה אותו אל תוך המבנים התודעתיים שלנו. הפתרון האידיאלי הוא אם כך – לבטל את כל צורות התפיסה שלנו. להתקיים באופן עצמאי, מנותקים משדות מציאות שיהוו חיץ מתווך ביננו לבין העולם. אבל דרך כזו – שהיא שיבה לאחור, אל מצב של טרום־מודעות – היא בלתי אפשרית. הארכיטיפים טבועים בעצם האפשרות שלנו להכיר את המציאות. שורשיה של המציאות הארכיטיפית מצויים בנו עוד בטרם נולדנו, ונראה שאין דרך לחזור אחורה.
הפתרון צריך אם כך להיות שונה. אם אינך יכול להשמיד את האויב שלך, מוטב שתכיר אותו היטב ותדע לחזות כל צעד שלו. רוב בני האדם נשאבים בעל כרחם אל תוך סיפורים, וחיים את חייהם מבלי להכיר בכך שהם משחקים דמות בסיפור שלא הם כתבו. אבל אדם יכול להגיע למדרגת סופר: אדם שהיכרותו עם סיפורים ועם מבנים ארכיטיפיים היא פנומנלית. אדם כזה כמובן אינו מוגן לחלוטין מפני קווי עלילה מוכרים שיקחו ממנו את השליטה על חייו, אבל הוא כן יכול להיות מודע כאשר דבר כזה קורה ולבחור כיצד לפעול.
ניתן לראות זאת אצל יונג, כשהוא מדבר על ההכרח בהתדיינות עם הארכיטיפים של הלא־מודע. האדם מזהה בתוכו את החלקים הלא־אישיים (הקולקטיביים) שבתוכו, ומתייחס אליהם כאל נפשות עצמאיות בעלות אוטונומיה חלקית, שיש לקיים עמן משא ומתן על השליטה במרחב הנפשי. על ידי הפרדה של הארכיטיפי־אובייקטיבי שבנפש, מתגלה העצמי האמיתי של האדם כאותנטיות עמוקה שחבויה בתוכו.
הצלילה אל תוך השדה הארכיטיפי היא שלב הכרחי במסעו של זה שרוצה לחדור אל מעבר לנוקשות של שדה זה, ולמצוא את עצמו בשדה העצמי – מרחב שיש לו עליונות על הדימויים של השדה הארכיטיפי. מרחב הפעולה של העצמי הוא מנותק ממבנים ארכיטיפיים ולכן בעל חופש לביצוע פעולות אקראיות. נוימן מדגיש את האיכות הספונטנית והיצירתית של העצמי, ואת חירותו הבלתי ניתנת לחיזוי.[8]
מקריות
את החשיבות של פיתוח הממד האקראי של החיים ניתן ללמוד מקירקגור, שמפתח צורת חיים המבוססת על שינוי תמידי ואקראי של ההתבוננות בעולם: חקלאים מודעים היטב לכך שאם ישתלו את אותם זרעים בשדה שלהם שנה אחר שנה, הקרקע תתעייף ותאבד את פוריותה, ולכן הם מחליפים את סוגי הזרעים מדי שנה. באותה דרך אסור לאדם להמשיך לפתח את קו העלילה הנוכחי של חייו במשך זמן רב מדי, אחרת הוא יתעייף (והוא צפוי להישאב אל תוך העלילה ולאבד שליטה על חייו). השיטה שמציע קירקגור מתבססת על שינוי תמידי בצורת ההסתכלות על המציאות כך שהעייפות אינה מתאפשרת. כל דבר זעיר הופך להיות מקור עניין. הצליל המונוטוני של טפטוף המרזב, הצורות שמציירים הסדקים שעל הקיר, מבטם הריק של אנשים שמסתכלים מחלון האוטובוס – הכל ראוי להתבוננות בלי הבחנה בין עיקר לטפל.
המפתח הוא שרירותיות מוחלטת. "שרירות לב הנה כל הסוד. בדרך כלל נהוג להאמין שאין אומנות בהיות האדם שרירותי, ואף על פי כן להיות שרירותי מצריך לימוד יסודי…"[9] האדם השרירותי עשוי לצפות רק באמצע של סרט, לקרוא את החלק השלישי של ספר. "נהנים ממשהו מקרי לחלוטין; מתבוננים בכל הקיום מנקודת ראות זו; על ידי כך נותנים למציאות שלו לעלות על שרטון."
האדישות המוחלטת מתעלמת לחלוטין מהחוקים שהעולם לרוב מציית להם. זהו חוסר הכניעה להיפעלות ולאקסטטיות של השדה הארכיטיפי. השרירותיות אינה מצייתת למבנים עלילתיים ומתווה דרך חדשה לגמרי שעוקפת את המבנים המקובלים. השינוי הכרחי תמיד. התבוננות ממושכת מדי בהשתברות קרני החמה על שבר זכוכית תגרום שוב לשעמום, ולכן יש למצוא מהר דבר מה חדש שימשוך את העין. כל שהות ממושכת מדי על דבר אחד – תגרום לנפילה מחודשת אל תוך קווי העלילה המקובלים. צריך לשבור את המוסכמות בלי הפסקה ולא לתת לשברים מספיק זמן בשביל להתאחות.
יש להדגיש שסוג השינוי שקירקגור מדבר עליו הוא שינוי של נקודת המבט (הזרעים) ולא שינוי של החיים עצמם (שינוי של הקרקע). כהדגמה של שינוי מתמיד של הקרקע, שקירקגור שולל אותו, הוא מתאר אדם שחי בכפר. כשהוא מתעייף מהכפר הוא עובר לעיר, כשהוא מתעייף מהעיר הוא עובר מדינה. אחר כך הוא עובר יבשת וחולם על טיול מכוכב לכוכב. שיטה זו, לפי קירקגור, אינה מובילה לתוצאות הרצויות. העשיר המשועמם ששורף את כל כספו – נחלץ אולי מהסיפור הנוכחי בו הוא חי, אבל הוא רק נופל לתוך סיפור אחר. גם דמותו של "העשיר ששרף את כל כספו" היא דמות מוכרת וגם לה יש סיפור כתוב מראש. אדם יכול לעצב את עצמו מחדש, ליצור לעצמו דמות חדשה, אבל להישאר נאמן לעקרון ה"דמותיות".
השינוי החיצוני לא יכול לפעול באמת נגד הגורל. אנחנו מכירים בעיה זו מכל הסיפורים על הנבואה שמגשימה את עצמה. הניסיון להסיט את הגורל ממסלולו רק ישרת בסוף את מטרותיו הנסתרות. האדם שמתנגד לגורל – צפוי להילכד במלכודת המוכרת, שהגורל אינו ניתן לשינוי על ידי ההתנגדות אליו בכוח. האדם המתנגד נמצא עדיין בתוך הסיפור. הדבר היחיד שנמצא מעל הגורל הוא המקריות. ומדובר קודם כל בשינוי פנימי, שינוי של נקודת מבט ושל דרך חשיבה. הגורל פועל קודם כל על נפש האדם, ואם נפש זו אדישה לחלוטין לרצונותיו ופועלת בצורה ספונטנית אליה אין הוא יכול לחדור – הרי שהיא מחוסנת מפני השפעתו של הגורל. אפשר לומר שהמתנגד לגורל מנסה לחתור כנגד הזרם, והאדם האקראי פשוט הולך על גדת הנהר לאיזה כיוון שירצה. אין טעם לשחק לפי החוקים של הלא־מודע הקולקטיבי כשאפשר פשוט להמציא חוקים חדשים. האדם האקראי נמצא מעל הסיפור ולכן הוא היחיד שיכול לשנות אותו.
המטרה היא להגיע למצב בו "המקרי מחוץ לאדם תואם לשרירותי שבתוכו."[10] השרירותיות מגלה את טבע הדברים האמיתי, את המקריות הספונטנית של הקיום ששוכנת מעבר לנוקשות של השדה הארכיטיפי. זה הטבע של העצמי העליון שאינו כפוף לשום תצורה מגבילה. אם חייו של האדם הממוצע מונחים על ידי השדה הארכיטיפי – הרי שחייו של מי שפיתח את העצמי שלו מונחים על ידי שדה העצמי, מרחב נטול חוקים קבועים בעל טבע אקראי וספונטני.
בשלב הסופי, העולם הסיפורי יכול להפוך למגרש המשחקים של האדם שיצר קשר עם העצמי שלו. מי שמכיר את אופני הפעולה של השדה הארכיטיפי – יכול תמיד לחזות אותם מראש. הגורל אינו מקורי משום שהוא אינו מקרי. בשביל מי שמכיר את הדרך שבה העלילה עובדת, הגורל צפוי מראש. האדם שנמצא מעל הסיפור יכול תמיד לחזור אל תוך הסיפור. השדה הארכיטיפי עבורו הוא מרחב מוכר שהוא יכול תמיד לבקר בו. נוימן כותב על העצמי שהוא אמנם משתמש בדימויים ארכאיים שלקוחים מהשדה הארכיטיפי, אבל הוא אינו תלוי בהם.[11] דימויים אלה הם עבורו כלים לבטא בהם את איכותו האמיתית הבלתי־צורנית. כך האדם הספונטני חי את הסיפור ומשתמש במרחב הארכיטיפי כדי לבטא את העצמי שלו, ממנו נובעת היכולת שלו להרגיש סיטואציות בצורה הכי עמוקה שלהן, לראות את הדימוי שעומד מאחורי ההתרחשות, להבין לאן הרוח נושבת ולאן קו עלילה מסויים מוביל. אפשר להשתתף בסיפורים, לבחור צד, להתחפש לדמות זו ואז לדמות אחרת. להחזיק בדעה מסויימת ואז בדעה ההפוכה באותה מידה של רצינות. המציאות שלנו תישאר סיפורית, כי כך העולם שלנו עובד; אבל אין סיבה שנחיה רק סיפור אחד כשאנחנו יכולים לחוות מספר רב של סיפורים ולהחליף דמויות כל הזמן. במאי לא צריך לחשוש מזה שהעולם הוא במה.
[1] חורחה לואיס בורחס, "העלילה", גן השבילים המתפצלים, עמ' 17.
[2] יונג, תשובה לאיוב, עמוד 76.
[3] אריך נוימן, אדם ומשמעות, עמ' 50.
[4] ולטר בנימין, "גורל ואופי", הרהורים, עמ' 300.
[5] קרל גוסטב יונג, האני והלא־מודע, עמ' 80.
[6] זהו הביטוי של ארכיטיפ הפרסונה – המסכה שלובש אדם ומזדהה איתה באופן מלא תוך ויתור על כל אפשרות לאותנטיות אמיתית.
[7] דילן אוונס, מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, עמ' 162.
[8] אריך נוימן, אדם ומשמעות, עמ' 57.
[9] סרן קירקגור, או או, עמ' 264.
[10] שם, עמ' 265.