מחשבות על מסע הגיבור
המדובר במספר מחשבות שעלו בי בעקבות קריאה בספרו של חוקר המיתוסים הנודע ג'וזף קמפבל, "הגיבור בעל אלף הפנים".
הספר מציג את המבנה של "מסע הגיבור". לפי קמפבל, כאשר מתבוננים על סיפורים מיתולוגיים מכל העולם ועל המיתוסים המכוננים של דתות שונות – מוצאים שכולם מספרים שוב ושוב סיפור יחיד שמתבטא באופנים מגוונים אבל למעשה כולל סדרה של שלבים קבועים. המודל של קמפבל מסכם את שלביה של ההרפתקה האחת שעובר הגיבור בכל המיתוסים הקדומים והסיפורים שמספרת האנושות לאורך השנים. הגיבור חוצה את גבול הארץ הבטוחה והמוגנת ומגיע לאזורי הסכנה בהם הוא ייאלץ להתמודד עם מפלצות, כוחות טבע ושלל אתגרים לא סימפטיים אחרים. בדרכו הוא כנראה ייקבל סיוע שמיימי מהאלים, או יפגוש בזקן־חכם אקראי שיסייע לו לצלוח את המכשולים שבדרכו ואולי אף יעניק לו קמע הגנה קסום. לקראת סוף מסעו יפגוש הגיבור בדמויות הארכיטיפיות של ההורים – האם הגדולה או האב השמימי, שאם יזכה בברכתם הוא אולי יצליח לשוב מהמסע בחזרה אל ארצו ואל חיי השגרה שלו, אבל מובן שכעת הוא אדם שונה לחלוטין: התודעה שלו מתפרשת על שני מישורי קיום והוא מסוגל לחיות בו זמנית בממלכת היום ובממלכת הלילה.
הספר עצמו מרתק והוא משלב בתוכו אינספור דוגמאות ממיתוסים עתיקים שחוזרים שוב ושוב על אותם מוטיבים קבועים. אבל הבעייתיות של הספר, שהיא אולי גם הסיבה שהוא כל כך רלוונטי לתקופתנו – היא עצם הניתוח של המודל המיתי. החידוש הגדול של קמפבל, ושל הפסיכולוגיה עליה הוא מבסס את מחקריו – הוא בחשיפת המבנה הנפשי הלא מודע שעומד מאחורי המיתולוגיה, המתבטא באופן ספונטני במיתוסים. קמפבל מצביע על המבנה החזרתי הזה ואומר לנו: תראו! הסיפור שמספרים בני שבט נאוואחו הוא בעצם אותו סיפור שמספרת לנו גם המיתולוגיה היוונית, או ההינדית! אבל בכך הוא גם מצביע על משהו נוסף: בעצם הפעולה של חשיפת המבנה הלא מודע – נקטע הרצף הטבעי שלו. עצם המודעות למשהו מבטלת את קיומו כגורם נפשי ספונטני שמתגלה מעצמו.
הפילוסוף ז'אן בודריאר נותן דוגמא שיכולה להמחיש את מצבנו כיום: הוא מספר על בני שבט שחי במנותק מהעולם המערבי, עד שהוא התגלה על ידי האנתרופולוגיה. החוקרים הבחינו שאורח החיים המסורתי של השבט מתחיל להתפורר מיד כשאנשיו באו במגע עם העולם המערבי, ולכן החליטו להניח אותם לנפשם ולנסות לשמר אותם במצבם הטבעי. אלא שזה היה מאוחר מדי. על אף הניתוק מהמודרנה שהושב על כנו, עצם הגילוי של השבט והשחזור כביכול של מצבם הקודם – הפך אותם לסימולציה של אורח החיים שלהם עצמם, שחדל להיות אותנטי באמת. המדע הורג את מושאו מעצם התפיסה שלו, ואז מנסה לשחזר את המושא באופן כוזב.[1]
בדרך זו גם לנו קשה לספר סיפורים היום, כשאנחנו יודעים את אופן הפעולה של המנגנון באמצעותו אנחנו מספרים סיפורים. אנחנו לא יכולים עוד לשכוח את מסע הגיבור, ולכן אנחנו לא יכולים יותר לספר סיפור שמשקף אותו באופן ספונטני. אנחנו יכולים ליצור סיפור שמתכתב עם המודל שאנחנו כבר יודעים, אבל בדומה לשבט המנסה לשחזר את הטבע שלו לאחר שהוא כבר התגלה – הסיפורים שלנו כבר לא יכולים להיות אותנטיים.
יונג מדבר על ההתרחקות של האדם המודרני מהלא־מודע, שבעבר התגלה בחיים בצורה שלמה יותר באמצעות הדּוֹגְמָה הדתית שהתבססה על החוויה. היום זו הוחלפה במידה רבה על ידי התיאוריה המדעית:
"לכל תיאוריה מדעית, לא חשוב כמה שנונה היא עשויה להיות, ערך פחות משיש לדוֹגמה הדתית, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהתיאוריה היא בהכרח מופשטת ואך ורק רציונלית, בעוד שהדוֹגמה מבטאת כוליות לא רציונלית דרך הדימוי שלה."[2]
עצם הניסוח המדעי של עובדה נפשית מסוימת כרוך בוויתור על החלק הלא־רציונלי שיש בפעילות הנפשית. במידה רבה זאת התקופה שאנחנו חיים בה. אנחנו מסיירים בספארי הנפשי שלנו ברכב המוגן של התודעה, ששומרת עלינו ממפגש ישיר עם הכוחות רבי העוצמה שפועלים בתוכנו. במצבנו הנוכחי כל שנותר לנו לעשות זה לנתח את המיתוס באזמל חד ולהסביר לכל העולם איך הוא עובד, או איך הוא עבד. כמו קסם שנחשף ואיבד את היכולת שלו להקסים.
השלב שלנו הוא זה של השחזור הכוזב: בלית ברירה אנחנו מתחילים להדביק ביחד את שברי החרס שמצאנו באדמה, ומנסים לשחזר באמצעותם כדים עתיקים. מאז שהתפרסם מסע הגיבור, הוא מהווה השראה ליצירת סיפורים חדשים שמטמיעים בתוכם את המודל המיתולוגי העתיק. בהשראת התיאוריה של קמפבל, יצר ג'ורג' לוקאס את סרטי מלחמת הכוכבים שעוקבים אחד לאחד אחר כל שלבי המסע המקובלים. הוליווד כולה אימצה את המודל בחום, ומדי שנה אנחנו מקבלים שלל שוברי קופות שמקרינים לנו את הסיפור המיתולוגי העתיק באור חדש.
במבט ראשון זה די נורא ואיום מה שקורה כאן. במקום לראות סיפורים מקוריים – אנחנו מקבלים שוב ושוב את אותו סיפור, רק שלפעמים הוא קורה בחלל החיצון עם המון חייזרים וחלליות מתפוצצות ולפעמים הוא מתרחש בעולם פוסט־אפוקליפטי מדכא אחרי שואה גרעינית. יש הבדל בין לחשוף מודל שקיים בתוך המון סיפורים עתיקים לבין לקחת את המודל הזה ולהלביש עליו סיפור.
אבל התהליך הזה שקורה היום מראה גם שיש לנו צורך בלספר שוב את הסיפור הישן שלנו, למרות קיומה של תיאוריה שנוגדת את דרך הביטוי הטבעית שלו ואפילו בעזרת התיאוריה הזאת. הכד המשוחזר קרוב יותר לכד המקורי מאשר ערימת השברים שחשפנו. מצד שני הוא גם רחוק יותר ממנו: הוא סימולציה שלו. הסיפורים שנוצרים היום בהשראת התיאוריה אינם אותנטיים משום שהם סימולציות של סיפורים, הם חיקוי של תיאוריה. ובכל זאת לעומת התיאוריה – הם סיפורים. הסיפור, גם אם הוא מבוסס על התיאוריה – עדיין משתמש בשפה סמלית ודימויית יותר כדי לבטא את המודל, ובכך הוא בכל זאת קרוב יותר לשפה הטבעית של הנפש. הסיפורים של היום טובים יותר מן התיאוריה, קרובים יותר אל המקור ורחוקים יותר ממנו באותו הזמן. הפרדוקס שנוצר הוא התקופה שלנו.
האם אפשר בדרך זו לחדש את הקשר האבוד שלנו עם המיתוסים? זה לא כל־כך פשוט, אבל זאת אפשרות. המסלול שאנחנו הולכים בו היום לא מחזיר אותנו למה שהיה, ואולי זאת גם לא המטרה שלנו. כמו שהגיבור חוזר לארצו, אבל הוא אדם שונה מאוד שמכיל בתוכו כעת את שני העולמות – גם אנחנו חוזרים היום אל המיתוס, אבל מתוך מקום שונה מאוד, כחוויה פחות טבעית ויותר מודעת. עצם התשוקה לחזור לשפה של סיפור ולא להישאר בשלב הביניים של התיאוריה המדעית – היא הבעת רצון לחדש קשר עם המיתוס, אבל בדרך הפוכה: לא כגילוי ספונטני, אלא מתוך המודעות, ובחזרה אל מה שקודם למודעות. במידה רבה זהו גם התהליך הפסיכולוגי שהאדם צריך לעבור לפי יונג – חזרה אל הלא־מודע מתוך המודעות. מעין תמימות שנייה.
יש בזה בעייתיות מסוימת שצריכים להיות מודעים גם אליה. כמו משורר שמציב כיסא בודד מול השמש השוקעת ומשמיע מוזיקה רומנטית בספוטיפיי במטרה לנסות לשחזר רגע של הארה פיוטית – הדרך שאנחנו הולכים בה היום היא הפוכה מהמצב הטבעי: היא הולכת מהמודעות אל הלא־מודע ומהמבנה הנפשי אל עבר הביטוי הסמלי שלו. קל להיתקע באמצע הדרך בלי להיות מסוגלים באמת לחצות את הסף למה שמעבר. ואכן יש כיום המון סרטים וספרים שנתקעים בשלב התיאוריה, והסיפור שלהם הוא רק לבוש חיצוני למבנה נוקשה, במקום להיות המרכז שאליו מובילים שבילי התיאוריה הרבים.
[1] בודריאר, סימולקרות וסימולציה, עמוד 13.
[2] יונג, פסיכולוגיה ודת, עמוד 79.