אחרי שרואים את "פפריקה", של הבמאי סטושי קון, זה די ברור שהמדיום היחיד שבאמת יכול לדבר על חלומות הוא אנימציה. הקולנוע בכלל אוהב את נושא החלימה, אבל בסרטי לייב־אקשן, גם כאלה עתירי אפקטים – נותרת מן נוקשות בלתי חדירה, ותחושה שאת האינרציה של החומר אי אפשר באמת לשבור כל עוד מצייתים לריאליזם הסגנוני של המציאות המצולמת. העולם המצויר של האנימציה הוא גם ככה מציאות חלומית. זה עולם שלא שומר על הפרדה ברורה בין הדמויות לסביבה בה הן פועלות, ומציג מציאות נזילה ונמתחת שקיים בה רק חומר אחד – חומר גמיש ומצויר שלא מפסיק להשתנות. וככה נוצרים חלומות על המסך.
בקצרה, מכשיר נסיוני מאפשר לפסיכיאטרים גישה אל תוך החלומות של המטופלים שלהם, במטרה להבין אותם יותר טוב ואף לסייע להם בתוך מרחב החלום עצמו. המכשיר עוד לא נכנס לשימוש רשמי, אבל גיבורת הסרט – ד"ר אטסוקו צ'יבה, משתמשת בו באופן לא חוקי כדי לעזור למטופליה. כאשר היא עוברת לעולם החלומות, היא מופיעה כ"פפריקה", נערה אדומת שיער ותוססת שמנוגדת במובנים רבים לצ'יבה הקרירה והמחושבת. הקשר של צ'יבה עם האלטר־אגו שלה הוא לא ברור ולא מוסבר. נראה שפפריקה מופיעה בכל פעם שצ'יבה נכנסת לחלומות, אבל המעבר הזה כשלעצמו הוא מסתורי ונראה שבחייה של צ'יבה הגבול בין חלום, מציאות וקיום וירטואלי הוא נזיל.
מצעד קרקסי והצטופפות קוסמית
כאשר המכשיר המאפשר גישה לחלומות נגנב על ידי טרוריסט לא ידוע, מתחילה להישנות תופעה מוזרה: אנשים שונים הולכים לאיבוד בתוך חלום קולקטיבי גרנדיוזי שנראה שיש לו את היכולת לבלוע את כל החלומות הפרטיים. חלום אדיר ממדים זה הוא בפשטות תהלוכה קרקסית שבה כל אלילי העולם צועדים יחד בקול זמרה אל עבר יעד לא ידוע. את המצעד הסוריאליסטי הזה מובילים מקררים, מיקרוגלים, כלי בישול ועוד פסולת מערבית זו או אחרת. משתתפים בו גם בובות פלסטיק ענקיות, טוטמים שבטיים, רובוטים, צעצועים, פסל החירות, דינוזאורים, מבנים אדריכליים, סרטים צבעוניים, ועוד שלל דמויות ססגוניות שהשילוב ביניהם מטריד למדי. בתחילת הסרט התהלוכה מפלסת את דרכה במדבר (הרקע לציורים סוריאליסטיים רבים), אך ככל שהעלילה מתקדמת היא נכנסת אל תוך העיר, ואף פורצת את גבולות החלום כדי לחדור אל המציאות עצמה. החולם שנשאב אל תוך סיוט זה, רואה את עצמו לרוב כדמות ענקית על כס מלכות מוזהב, מוקף בדמויות שומרות; אך כאשר מתברר שאין זה כלל החלום שלו הוא יורד לדרגת דמות פלסטיק רנדומלית בתהלוכה הפסיכדלית הכללית.
ההזיה המטורפת הזאת מיטיבה לתאר את המציאות שלנו ברובד החלומי שלה, מן תמונה כללית בקווי מתאר גסים של הלא־מודע הקולקטיבי של האנושות בתקופה שלנו. חוקר המדיה מרשל מקלוהן זיהה שהעולם עובר היום תהליך של הצטופפות: הוא הולך ונהיה קטן יותר. בהשפעת הטכנולוגיות החדשות, הקצב ההולך וגובר של תנועת המידע מבטל את המשמעות של הזמן והמרחב. תחומי ידע שהיו בעבר נפרדים - מתאחדים ופועלים במקביל.[1] התרבויות כולן קורסות זו אל תוך זו, וגם תקופות העבר קמות שוב לתחייה. החושים שלנו שפעלו עד עכשיו בנפרד מתחילים לחזור לדפוס פעולה בו־זמני, המאפיין תרבויות קדומות יותר. הפכים וניגודים הולכים ומתקרבים זה לזה. ההפרדה בין החושים הופכת לסינסתזיה. אפשר לומר שתהליך ההצטופפות מגיע לשיאו במציאות הוירטואלית, שבה תנועת המידע היא מיידית ויש רק זמן אחד: הווה מתמשך. המציאות הוירטואלית הצפופה שלנו מזכירה מאוד את עולם החלימה, שגם בו אירועים נפרדים קורסים אל תוך עולם משותף נטול זמן ומרחב.
ואכן הסרט מציג בעקביות את העולם הוירטואלי כאחת מדרכי הגישה אל החלום. פפריקה משתמשת במסכים ובתמונות כדי לעבור בין סצנות בחלום, כרטיס הביקור שלה מאפשר לבלש קונוקאווה להיפגש איתה בתוך אתר אינטרנט מסתורי שמשמש מעין גשר אל עולם החלומות. בדרך אל העיר פורצת התהלוכה אל תוך בית קולנוע, שמייצג גם כן את אותה מציאות חלומית שיכולה לקרוס אל תוך ההזיה הקולקטיבית.
בעידן הוירטואלי אפשר לומר שהמציאות שלנו חוזרת להיות קצת חלום, שגם הוא מצב שבו מרחב וזמן מאבדים את המשמעות שלהם ויוצרים חוויה שמערבת את כל החושים תוך התעלמות ממגבלות החלל הפיזי. המרחב הוירטואלי הוא הלא־מודע של החברה כולה. הלא־מודע אינו זהה עם חוסר־ידע, להיפך: הוא מכיל את כל הידע בצורה שהיא מעל ומעבר ליכולת ההתמודדות של התודעה. לכן הוא נשאר לא־מודע. כך גם האינטרנט הוא המרחב שמכיל את כל הידע, הוא האחדות הטוטלית של כל הידע בצורה שהאדם הפרטי לא יכול להתמודד איתה, ולכן קיימת תמיד סכנת ההיטמעות במרחב האחדותי הזה. ואיך נראה העולם הוירטואלי מאחורי הקלעים? אפשר לשער שהוא נראה בערך כמו מצעד הראווה ההזיוני המוצג בסרט. מצב בו כל התרבויות וכל היחידים נטמעים בגוף העצום שהוא התנועה של ההיסטוריה בנחישות בלתי ניתנת לעצירה, ללא מטרה נראית לעין.
אז יש כאן תהליך מעגלי שנסגר כאשר הקיום המודרני המפוצל חוזר לדפוסי חשיבה בו-זמניים אחדותיים (שאפיינו תרבויות קדומות בהרבה), כאלו שיוצרת עבורנו המציאות הוירטואלית. וזה המקום בו כולנו עשויים להפוך להיות בובות פלסטיק במצעד המרהיב ומעורר הבעתה של החלום הקולקטיבי מוחק הזהויות.
יושב הראש והתודעה הגברית
בכל אופן, החלום המפלצתי הזה שמשתלט על תודעתם של אנשים מתגלה בסופו של דבר כחלומו המעוות של "יושב הראש" – אדם נכה שעומד בראש המכון הפסיכיאטרי ושמו לא מוזכר. כביכול יושב הראש מתנגד לאורך הסרט לטכנולוגיה, ולמכשיר שפורץ אל תוך עולם החלום ודורס את הבטחת החופש והפרטיות שלו. לכן יושב הראש גונב את המכשיר, ובשם ערכים אלה הוא ממנה את עצמו ל"שומר החלומות", במטרה להגן על "המרחב ההומני היחיד שנשאר". הוא שואף לבטל את הגבול שבין חלום ומציאות וכך לשחרר את הנפש מכבלי הגוף (ועל הדרך למצוא מרפא לגופו החולה). אבל הדרך שהוא הולך בה, מובילה אותו שלא במודע להזדהות עם תודעת התקופה שהוא מתנגד לה. יושב הראש מאחד רשויות שהיו בעבר נבדלות. הוא מאיץ את ההצטופפות ואת עלייתו של עולם החלומות. לכן חלומו של יושב הראש מתגלה כאותו חלום אימתני שמלווה כצל את הסרט כולו. זה החלום שמראה שבעידן שאנו עומדים בפתחו ההיסטוריה כולה היא רק חלום, והחלום הוא ההיסטוריה. יושב הראש משחרר את הנפשות מכבלי הגוף, רק כדי שנפשות אלה ייטמעו לחלוטין בחלום האחד, החלום של התקופה כפי שהוא נוצר במוחו הקודח.
ממאפייניו המרכזיים של יושב הראש, ומה שמתגלה כחיסרון הקריטי שלו – הוא היותו דמות גברית מאוד בסמליות שלו: הוא מעוניין בקיום רוחני בלבד, נטול גוף חומרי. כשלעצמו הוא נכה – חסר יכולת תנועה בעולם הזה. העולם הגשמי נתפס בעיניו כשלילי וזר, והוא שואף לבטל אותו בתוך המציאות הרוחנית של החלום.
הפסיכולוג אריך נוימן מתאר גישה זו, של הזדהות עם החלק הרוחני בלבד ושלילת החלק הארצי של הקיום, כתודעה פטריארכלית חלשה. זו תפיסה ששוללת את כל החלקים באדם שמחוברים לסמליות של הנשיות. האדמה והחומר נתפסים כרוע שיש להתגבר עליו. בנוסף, גם הנפש עצמה על רבדיה החבויים וחלקה הלא־מודע הרחב מחוברים לסמליות של הצד המטריארכלי המודחק, שנתפס כמסוכן בתפיסה הגברית.[2] תודעת הפיצול בין חומר לרוח שלטה בעולם במשך תקופה ארוכה, כאשר הרוח נתפסה כעיקרון העליון השולט. לכן הגבר נתפס במשך זמן זה כעליון על האישה. היום המצב הזה משתנה.
התקרבות מחודשת לעיקרון הנשיות בתקופתינו מתבטאת קודם כל במודעות ללא־מודע, ובהתקדמות לעבר אחדות כוללת של רוח וחומר בנפש האדם. במקביל עולה מעמד האישה, והגבול בין תכונות גבריות ונשיות מיטשטש. ההצטופפות שמקלוהן מדבר עליה גם מבטאת גם היא את אותו תהליך שבו הולכת ונבנית אינטגרציה מחודשת בין כל היסודות הנפשיים והחושיים באדם. תהליך זה הוא מסעו של האדם המודרני אל בטן האדמה כדי למצוא שם חלקים אבודים של נפשו. ברור שזה אכן מסע מסוכן, והוא בהחלט מכיל פוטנציאל למפגש הרסני עם הנפש הקולקטיבית שמטמיעה בתוכה כל פרט, וזו הסכנה של התקופה שלנו. כדי להצליח במסע הזה יש צורך בשינוי גישה, מהסוג שיושב הראש שלנו לא מצליח לעשות.
הבעיה של יושב הראש היא שמסעו אל עבר קיום רוחני אחדותי, כולל בתוכו גם אחדות של החלקים האחרים מהם הוא מפחד: החלום עצמו הוא מציאות רוחנית אמנם, אבל כזו שמונעת על ידי הכוחות של הלא־מודע; האחדות של מציאות וחלום, כוללת בתוכה שוב גם את את המציאות הארצית; בשאיפתו אל חיי הנצח נופל יושב הראש גם אל התהום הפעורה של המוות. במסעו הרוחני פוגש יושב הראש שוב ושוב את אותם עקרונות מהם הוא בורח, ובהיותו כבול לתודעה גברית נוקשה – הוא מתמודד עם העולמות שהוא מגלה בצורה לא נכונה: הוא רוצה לשלוט בעולם החלומות, הוא חושש מפפריקה והעיקרון המנוגד שהיא מייצגת, הוא בוחר באוסנאי כמשרתו והצד המשלים שלו ומכריח אותו לרסן את תשוקתו לצ'יבה.
בדרך זו נופל יושב הראש לדפוסי פעולה מוכרים ובעצם מאמץ את העמדה שממנה הוא בורח. ההזיה שלו היא הזיה של שליטה. הצורות בהן הוא מופיע בחלומות הן מפלצתיות – פרצוף עץ אימתני, לוויתן, ענק אפל. פפריקה מתמרנת בקלילות במציאות החלומית (מופיעה כנערה, לוליינית, פיה, בת־ים ועוד). לעומתה יושב הראש הוא כבד וכבול לדימוי שהשתלט עליו. למעשה הוא כבר לא מגלם את הרוח הטהורה, אלא את התושב הרוחני האפל של המעמקים. זה השטן שגורש מהעולם העליון, הנחש שבתוך האדמה, הלוויתן, הדרקון. זה מה שקורה כאשר הרוח בשיגעון הגדלות שלה מוכרעת על ידי החומר אך מסרבת להודות בכך. ההזיה הקולקטיבית משתחררת ויושב הראש שרצה ליצור מציאות רוחנית – הופך את העולם לכאוס.
התבלין החסר
רק טבעי שזו תהיה מפלתו של יושב הראש. ברגע השיא שלו הוא מפורר את כל הגבולות ומתחיל בכך את היקום החדש שהוא שואף ליצור. הוא מאחד בין אור וחושך, חיים ומוות, חלום ומציאות. פפריקה מבינה שחסר צמד הפכים אחד באחדות זו: גבר ואישה. היא רומזת על כך לשותפיה. "רק צריך להוסיף את התבלין החסר," היא אומרת.[3] אחר כך היא נותנת לעצמה להיטמע בחזון האפוקליפטי שמסביב ולהתאחד מחדש גם עם צ'יבה (השתיים פעלו זו לצד זו בחלקו האחרון של הסרט). מתוך האפלה נולדת תינוקת שגדלה ככל שהיא שואבת לתוכה את הכאוס. היא מכלה בתוכה את דמותו הענקית של יושב הראש, וכך בא הקץ לחלום. האחדות של העיקרון הגברי והעיקרון הנשי החזירה את המפלצת אל תוך הרחם האימהית ואפשרה בכך את המשך קיומו של העולם. יושב הראש שאינו מסוגל להטמיע את הנשיות, מוטמע בסוף בתוכה.
במעין היפוך, מתגלה כאן הרוח השמימית הגברית ככוח מאיין והרסני, והנשיות הארצית והגופנית מתגלה ככוח משמר ומעניק חיים. זו השיבה אל האם הגדולה, הכוח הרוחני הבורא של החומר (mother – matter). זו ההתחלה של שינוי גישה, כזה שלפי נוימן הוא הכרחי היום. המטרה שלנו אינה להילחם באדמה, אלא ליצור איתה קשר אינטימי ולהביא לאחדות אמיתית של רוח וחומר. המפגש עם הלא־מודע ועם הכוח המטריארכלי עבור מי שעדיין שבוי בתפיסה פטריארכלית חד־צדדית – מוביל לתוצאות הרסניות ולהיטמעות בנפש הקולקטיבית עם אשליה של אינדיבידואליות. זו ההזיה בה כל חולם רואה את עצמו יושב על כס המלכות בתהלוכה הססגונית שלמעשה איש אינו עומד בראשה, וכל משתתפיה הם רק חלק מההמון שמרכיב אותה.
מנגד ניתן לראות את האלטרנטיבה בדמות של צ'יבה/פפריקה. בעולם שבאמת הופך להיות יותר ויותר חלום, פפריקה מתקיימת כדמות שנהנית מחופש פעולה מושלם במרחב החדש הזה. היא נעה בין מציאות לחלום, קיום אמיתי ווירטואלי, בין צ'יבה לפפריקה. היא עוברת בין פרסומות, שלטי חוצות, סרטים ויצירות אומנות - מטשטשת גבולות בלי הפסקה אבל לא מנסה למחוק אותם. צ'יבה שואבת השראה מהחלום אבל בסוף שבה למציאות. היא מבינה את אהבתה לטוקיטה כאשר סצנה בה היא מצילה אותו בחלום מהדהדת סצנה מהמציאות בה היא סייעה לו להיחלץ ממעלית. לקראת סוף הסרט צ'יבה ופפריקה מתווכחות ואף בוחרות בדרכי פעולה מנוגדות, אבל בסוף שבות ומתאחדות. קיום כזה מציג מערכת יחסים נפלאה בין האישיות המודעת של צ'יבה (האגו) לבין הצד האחר השלם יותר שלה, דמות החלום שלה (העצמי). היכולת של צ'יבה לעבור בין הדמויות האלה בלי הפסקה, וגם להופיע בחלומות של אחרים כדמות נשית מנחה – זו צורת קיום שנוגדת את הכבדות והטוטליות של יושב הראש, הדוגל ב"הכל או לא־כלום". זאת האפשרות לקחת חלק פעיל ומשתתף במציאות וירטואלית, חלומית וממשית. זה הביטוי של העיקרון הנשי שמתגלה גם ככוח של היצירתיות והקשר האינטימי עם הנפש הערה והחולמת. כך נסללת הדרך אל האפשרות לחצות את הגבולות בלי הפסקה וליצור בתוך העולם הוירטואלי־קולקטיבי החדש שנוצר – אינדיבידואליות עמוקה.
[1] מרשל מקלוהן, להבין את המדיה.
[2] אריך נוימן, משמעותו של ארכיטיפ האדמה בעת החדשה.
[3] שנאמר: "כך הקב"ה אמר להם לישראל. בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין, ל, ע"ב) היצר הרע הוא העיקרון הרוחני הגברי שכפוף לחומר ונכנע לו. התורה לעומת זאת ככוח נשי משחרר שממתיק את העולם הגשמי. פפריקה.